״איזה כיף שאני לא צריכה לזייף את החיוך כמו כשאני קמה בבקרים של הסגר וצריכה להניע את עצמי איכשהו. עכשיו זה באמת pure joy.״
כך אמרה תהום בעודנו פוסעות בקלילות בין קרני השמש החורפית במורד השביל הסלול והנוח אל נחל השופט. היא שאפה אוויר צלול מלוא הריאות, חייכה מאוזן לאוזן ואחזה בידי בהתרגשות.
הטבע בשבילנו הוא הרבה יותר מבילוי או תחביב. זו התרפיה, התרופה, ה״סמים״. זה צורך עז שהסגר גזל מאיתנו את היכולת לענות עליו, ובלי הגיחות לטבע הדיכאון התפקודי מהר מאוד מזדחל ומשתלט.
לכן ביצעתי את הזמנת הרכב השכור כבר בשלוש בלילה בין חמישי לשישי, כמה דקות אחרי שפורסמה החלטת הממשלה. אני במילא מתעורר כמעט כל שעה במהלך הלילות, בין סיוט לסיוט, כך שיכולתי לעקוב אחרי החדשות בזמן אמת. תיכננו לטייל בראשון, שני ושלישי, כל יום באזור אחר בארץ.
קמנו ב3:00 AM והגענו בחשכה ליער הכלניות ליד מנחת מגידו. ערפל קסום עטף את היער והפריחה המשגעת, והרגשתי איך מצעד לצעד ומסיבוב לסיבוב אני מתמלא מחדש באוויר ובחדווה קיומית. התכופפתי ורכנתי וקמתי עשרות פעמים כדי לתפוס זוויות מוצלחות. כדי לבצע פעילות גופנית שכזו בבית הייתי צריך להפעיל טונות של כוח רצון ושכנוע עצמי אם בכלל הייתי מצליח, ופה זה בא טבעי ומהנה בלי מחשבה ומאמץ.
בילינו שם שלוש שעות שחלפו ביעף, תהום איתרה תולעים (לוטוואות!) ועוף דורס שנח בעומק השטח על גזע עץ שוכב. (״איך הבחנתם בו??״ שאל בפליאה צלם נחמד לאחר שהפנינו את תשומת לבו… ״זו תהום, היא אלופה בזה!״ התגאיתי. לפני שעזבנו קנינו פפריקה ושום מקשישה מכשפתית חביבה, כסגולה למזל טוב ובריאות איתנה.
נסענו לפארק רמות מנשה כאשר הדרך אפופה ערפל, ודרכו מבצבצות שקדיות פורחות, ומרבדים של פריחה אדומה/צהובה/ורודה.
ואז כאמור התחלנו לרדת את המסלול לנחל השופט, שמחות וטובות לב. אחרי כמה עשרות מטרים השביל התעקל בצורת u, אבל היתה דרך קיצור נוחה ומזמינה שאפשרה לדלג על הסיבוב. זה היה ממש מטרים ספורים של דרך אפר מתונה. התחלתי לרדת בה ולרגע איבדתי קצת שיווי משקל כי התברר שהאבנים שם לחות וחלקלקות ועם קצת ירוקת עליהם.
תהום צחקקה כשראתה אותי מתנדנד, ואז אמרה: ״חח אני צוחקת עליך ולא שמה לב שאני בעצמי…״ ואז היא השמיעה צרחות נוראיות, מקפיאות דם, מחרידות, חוזרות ונשנות. היא צנחה אל האדמה הבוצית והמשיכה לצרוח ולהתפתל מכאבים.
היא אמרה ששמעה את ״קככככחחח״ של הרגל נשברת, ושהיא לא יכולה לזוז.
קבוצת מטיילים מבוגרים עלתה בשביל ושאלה אם אנחנו צריכים עזרה. הסתבר שיש רופא ותיק בחבורה. הוא הוריד לה את הנעל וחבש את האזור בזהירות. היא גררה את עצמה בגבורה כמה מטרים למעלה, חזרה אל השביל, ואז הרמנו אותה- אני ועוד ארבעה גברים טובי לב ואיכפתיים וסחבנו אותה כ100 מטר אל הרכב.
כעבור כשעה וחצי הגענו אל העיר הגוססת והצורמת ונסענו למיון באיכילוב.
הבאתי כסא גלגלים אבל היא לא הצליחה לצאת מהרכב בגלל הכאבים. ניסינו לבקש עזרה אבל לא היה עם מי לדבר. בסוף היא איכשהו הוציאה את עצמה בגבורה רבה והתיישבה על הכסא, אבל לא יכלה להוריד את הרגל שהיתה מפורקת וחופשיה לגמרי. הביאו לה פח אשפה לבן בגובה של דרגש ועליו היא הניחה את הרגל. ניסיתי לבקש מהאחות הראשית שם עזרה אבל היא רק צעקה עליי שאזוז ואפסיק להפריע. שינעתי את תהום כשאני רוכן כפוף, מושך את כסא הגלגלים ביד אחת ואת פח האשפה ביד השניה, וכך הגענו לבסוף אל מחלקה ד׳ של המיון, שם היא קיבלה כבר יחס אנושי וטיפולי.
חבישה זמנית מאחות רגישה, צילום אחד, אורתופד צעיר חתיך ותכול עיניים וסטאז׳רית חמודה שגיבסו, צילום נוסף, עוד אורתופד עם חוש הומור יבשושי, המתנה של 4 שעות לct. חזרה לאורתופד הראשון. 7 שעות בסך הכל.
יש לה שני שברים רציניים, בקרסול ובעצם של השוק. מחר המומחים יעיינו בצילומים ויחליטו אם לנתח.
אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שנוכל לחזור לטבע, ומה נעשה בינתיים למען בריאות הנפש שלנו בעידן הקשה והמדכא הזה.
