מתחת לפרווה

הימים ימי בצורת סתווית.

אתמול בערב נשכבתי בחדר השינה הממוזג על מנת להירגע מיום העבודה שזה עתה סיימתי, ומהשרב ההביל והמרגיז. לפתע נכנסה תהום לחדר השינה, לובשת ארשת חג ובחיוך רחב וסנטימנטלי בישרה בקול נרגש : "מאמי...יורד גשם" .

"יש כביסה על החבל, לא?" השבתי בטון בלתי נרגש. (הסיבה שזכרתי את זה היא שבבוקר היא ביקשה ממני לתלות כי היא מיהרה לעבודה.)

"כן.... אז מה? " היא ענתה בקול מתפנק.

"אז תורידי אותה. "

היא הלכה למרפסת, ואני קמתי לעזור לה, גם כי אני בעל טוב, וגם כי רציתי להריח את הגשם. כשהגעתי למרפסת הבטתי החוצה אל העולם, והעולם הביט בי בחזרה, יבש לגמרי. זה היה לילה בהיר וחם, והירח חייך ממעל, גדול ומאיר. "איפה ראית גשם? " שאלתי בסקרנות.

"אממ, לא ראיתי ממש טיפות, אבל כשישבתי בסלון שמעתי מים, וכשיצאתי למרפסת ראיתי את הגג שלידנו רטוב". ענתה הבלונדינית. הגג באמת הבריק מאור הירח, והמים שהיא שמעה זה כנראה השכנה מורידה את המים בשירותים או מתקלחת או משו.

"את רואה עננים בשמיים?" שאלתי, ותהום הביטה למעלה במבט מלא סימני שאלה, ואז פניה החמיצו, היא ענתה "לא" וברחה כמו שפרנבת חזרה פנימה.

מאוחר יותר הייתי במרפסת וקראתי לה : "מאמי בואי תראי, יורד גשם" , והיא באה בהליכה מהירה, מחוייכת כילדה בת 3 ביום הולדתה, אך עיניה בכל זאת הבריקו בזיק של ספק.