לפנות ערב שלחתי בהודעה אדומה לשובת העין תמונה של סנאית שמצאתי בויקיפדיה. עברה יותר מיממה מאז ההודעה הקודמת ששלחתי לה שלא נענתה, ותמונת הסנאית באה לבטא את מורת רוחי מהעובדה שהיא צצה פעם בכמה שעות ברשימת הקשר שלי, לדקה וחצי, ואז נעלמת חזרה לאפלה.
כזכור, ראיתי אותה לראשונה לפני שבועיים בגנון והתביישתי לגשת כי היא היתה מהממת ואני הייתי במצברוח רע. שבוע אחרי כשהעזתי התברר שהיא קוראת אותי כבר שנים ושלא צריך להתחיל איתה, היא כבר מותחלת. (; מאז אנחנו מחליפים הודעות. אני מאוד נהנה מזה. גם מהדברים השנונים והעמוקים שהיא כותבת, שלפעמים הם ממש משיקים להשקפות שלי בכל מיני נושאים, ולא פחות מזה מהדברים שאני כותב. אני כובש, אני שנון, אני מתוק, אפילו חכם לפרקים. כל הודעה שלי בצבע אחר, אני משבץ סמיילים ברגישות. אני משתפך במחמאות מתוחכמות ובמילות געגוע נוגעות ללב. בחיי שאני מקסים. עוצמה כזו של שארם נשפכת ממני רק לעיתים רחוקות.
בינתיים מה שמעכב את ההתקדמות זה המצב הזוגי של שנינו, בעיקר שלה. (היא נשואה אך בעלה מאפשר לה השתרללויות באישורו) . עם תהום דיברתי על הנושא כמה פעמים, ולשמחתי הרבה מאוד היא מבינה ומקבלת את זה. מראש באתי בגישה בלתי-התנצלותית, ואמרתי את האמת בין העינים היפות שלה. זה שאת מקנאה, כך אמרתי, זה טוב. זה סימן שאת אוהבת אותי. בעבר היינו נפרדים בנקודה הזו. את היית שוקעת לאפרוריות ובמקביל מרבה בסצנות קנאה, היינו רבים ונפרדים, הייתי עושה את המעריצה התורנית, את היית מוצאת את הכוחות שלך אחרי שה'נורא מכל' כבר קרה, ואז היינו חוזרים. אני מרגיש שאפשר לוותר על הדפוס הזה. ומה עדיף בעיניך? שאני אסשן אותה, נממש את התשוקה ואת הדליקה, נחליף עוד כמה הודעות ואז נישאר ידידים, או שנישאר ידידים עם מתח מיני לא ממומש שלנצח יהיה כצל מאיים?
בכל מקרה, מקובל עלי שאם אני מעוניין בריבוי נשים בחיי, לא פוליגמיה אבל בכל זאת אינטראקציות עם אחרות, אני צריך לפזר קסמים גם על בת הזוג, אני צריך להיות מספיק כשרוני וחזק טו פול איט אוף. והקטע הוא, שזה כל כך הרבה יותר קל וכיף להעניק לה כשהיא ככה, מפרגנת ותומכת. היא אמורה להבין. היא גם כמוני, זונה. צריכה את הריגוש, את החיזור, את הכיבוש. את המגע האחר. את כל הדברים שזוגיות קבועה וארוכה לא יכולה לתת, ביי דפינישן. אבל בשום פנים ואופן לא במקום הזוגיות, להפך. החופש הוא שמעשיר ומחייה את הזוגיות, ומונע ממנה להפוך מבית חם ואוהב לבית כלא. אני בנאדם זוגי מאוד, טוטאלי באהבה שלי. נאמן. תהום היא המלכה שלי, היא חלק ממני, ואני חלק ממנה. יחד עם זאת, אני לא יכול להתכחש לצד הזנותי שלי.
בערב כשתהום חזרה והתעדכנה בהתפתחויות, (לאחר שהסנאית השיבה לי והוספנו להתכתב) היא היתה מחוייכת נמרצת ומפרגנת, ונראתה כל כך יפה ואוהבת ועסיסית, וזה הדליק אותי ועשה לי מצברוח טוב. לא היה בציד הסנאיות הזה שום כיף אם זה היה פוגע בתהום או עושה אותה עצובה ונרגנת. ההתכתבות המשיכה, ולפתע הבחנתי שהסנאית שובת העין עשתה מנוי זהב, כדי שתוכל לתקשר איתי ביתר קלות. זה כבר ממש עשה לי לחייך לרווחה, וחשבתי שאני אולי צריך לדרוש מכלובי תמלוגים. P+:
זה עושה לי טוב, הקראש הזה. זה מעורר, מחייה, נותן מוטיבציה. וכשטוב לי אני מעריף את זה על הסובבים ובעיקר על תהום, ממש כפי שכשרע לי אני דואג שהסביבה שלי תסבול גם היא. (:
לפני 17 שנים. 25 באוקטובר 2007 בשעה 8:35
