מתחת לפרווה

זה היה לילה כבד כזה.

התחיל בהתארגנות נחפזת לחתונה של הבת של אשתו הרוסיה של אבא שלי. קופיקו היה עם אחותי, ולקחנו מונית אליה על מנת לנסוע איתה לחור שבו נערכה החתונה, באור עקיבא או משו. היא אמרה לי להגיע לקינג ג'ורג' פינת שלמה המלך, כי שם הם היו, בפתיחת תעורכה של שחקנית מפורסמת שפעם עשיתי לה עריכה מוסיקלית למופע בידור. הנהג היה עם גי'פיאס, ואמרתי לו לעצור בפינה אבל הוא המשיך לנסוע, והצלחתי להתבלבל כי בפינה הנגדית, זו שעברנו לידה, שם הרחוב הוא הנביאים. חשבתי שהוא יודע מה הוא עושה (או שלפחות הג'יפיאס יודע) למרות שהתחושה שלי היתה נכונה, והוא עצר לבסוף רק במסריק, ממש בפינת פרישמן. שבנו על עקבותינו את 400 המטרים המיותרים. הסיבה שאני מתעכב על זה היא שזה היה סוג הלילה הזה שהכל מתעקם בו.

הזמן עם קופיקו היה טוב מאוד, וכל השאר כפי שניתן לצפות. אכלנו, תדלקנו וודקה עם אקסל, וחיכינו שהזמן יעבור. במשך כל הערב, ולמעשה לאורך היום, עמדה אל מול עיני המסיבה בערב, התחפושות שתהום הכינה בכשרון, לפגוש את הסנאית ובכלל להיות בגנון, אחרי ששלישי היה סגור. בדרך חזרה הורדנו את קופיקו בביתו בחדרה, היה ניכר שהיה לו כיף מאוד, ולי נהיה עצוב שוב, כמו שקרה לי לפני שבוע כשהייתי בשכונה המרוחקת ההיא. אחר כך לאורך כל הדרך התפתחה שיחה כבדה מאוד עם אחותי, שחפרה עלי על ההורים שלנו והכל. היא התחברה למיסטיקה ולרוחניות בשנים האחרונות, ובצירוף עם אופי השחקנית שלה (כל השחקניות מטורפות, כידוע, זו עובדה מדעית מוכחת) זה יוצר ביטויים אקסצנטרים למדי, שהצלחתי להכיל אמנם, אך שגבו את מחירם הרגשי ממני. היא אמרה שאני שתלטן. שאלתי אותה אם היא מתכוונת לדומיננטי, והיא השיבה שלא, למרות שזו אותה משמעות בדיוק. עניתי לה שההבדל הסמנטי היחיד בין שתלטן לדומיננטי זה שעם ה'דומיננטי' את *רוצה* שהוא ישלוט בך.

אניווי נחתנו בפלורנטין ברבע לאחת, והתחלנו להתארגן על התחפושות. תהום התעכבה עד אחרי אחת וחצי, הוספתי לשתות, וכבר אז התגבשה אצלי התחושה שהערב הזה הולך פקקט. לפעמים קורה ככה, שמחכים למשו כל היום, ואז כשהוא עומד להגיע כבר ברור שזה לא יהיה כיף, ושכל הג'יפה שהאירוע המשמח היה אמור לפצות עליו, למעשה נטל את מחירו הג'יפאי מהאירוע עצמו. ירדנו לתפוס מונית, תוך ספיגת הערות ועלבונות מהעוברים והשבים הרבים (ליל חמישי) שהיום לא פורים וכל מיני כאלה. תהום באמת הכינה תחפושות נהדרות, עבורי גלימה שחורה אדומה וקרניים וזנב של שטן, ופפיון אדום, והכל פרוותי כזה, ועבורה כובע של מכשפה ושרשרת עם עכבישים ואיפור תואם, ואני קניתי לה מטאטא מכשפה אותנטי בבוקר בחנות המצחיקה בהרצל.

אני מתנצל עם הפוסט הזה נשמע כמו אקספוזיציה משעממת במיוחד.
goes to state of mind, your honor.

הגנון היה מפוצץ.
הרבה אנשים, מהרבה אסכולות שונות, גדשו את הרחבה ואת המעברים, והיו הרבה חברי קהילה אבל לאו דווקא מהצד שלי של המשפחה. עמוס בירך אותי לשלום באמצעות צ'פחה חזקה במיוחד על החזה. זה היה ערב חזק, אבל התחושה שלי הלכה והעמיקה והתחפרה, וחיכיתי לבואה של הסנאית. שתיתי עוד ועוד שוטים של קוורבו. ה'דומפורסם לא משנה מאיזו עדה' שמנסה לשכנע אותי לא לכתוב כי 'זה לא מעניין אף אחד' ועדיין קורא אותי בעקביות ובקנאות אמר לי : "אל תתעסק עם נשואות. כשאני עשיתי את זה אכלתי מזה רק חרא" . עניתי לו שלראשונה יצא לו מהפה משו שאני נוטה להסכים איתו.

שהסנאית הגיעה לבסוף, והבחנתי בה בין הקהל, היא היתה מהממת באמת, עם פן ולבוש חשוף וסקסי כמו בפעם הראשונה שראיתי אותה, וארשת של רגשות על פניה, רגשות שהתעוררו בי. התחבקנו וגם תהום באה, אבל משו הרגיש לי חמוץ ונסוגתי אל החלל, לשתות עוד ולהראות כאילו לא איכפת לי כלום. אחר כך שוב מצאתי את האומץ וחזרתי, ודיברנו דרך המוסיקה הרועשת, מילים של כנות ושל חרמנות רגשית. גם היא עשתה אבחנה, בין 'התאהבות' לבין 'infatuation'. בחיי, מישו צריך לטפל באופנה הזו, ליטול מונחים בלועזית ולייחס להם אופי יותר מרוכך לעומת המקבילים המדוייקים שלהם בעברית.

בין לבין פלירטטתי עם הדוגמנית שהזמינה אותי לפני כמה חודשים אליה, לחיבוק, כשתהום ואני היינו בהפסקה. היא נפרדה מהבויפרנד ושוקלת ברצינות לעשות אותי. השיקולים הדדיים ביותר.

כך או אחרת ומפה לשם, מצאתי את עצמי קרוב לבאר, לופת את שיערה של חברתה של הסנאית בעוצמה ומנשק אותה. סוג של פרובוקציה+פיצוי+עונג לא צפוי. 3 במחיר 1. מהשטויות שאני עושה בגנון. תהום התקרבה, הסנאית היתה רכונה על הבאר עם הפנים לרחבה. פלירטטנו, נתתי לה סטירה לא חזקה. החיוכיאדה גברה. לחשתי לתהום בסוד להחזיק לה את הידיים כדי שאוכל לסטור לה ביעילות. אחרי כשלוש סטירות היא לפתע צעקה "די" ופנתה ללכת. הופתעתי ונבהלתי. היא אמרה שכבר ביקשה להפסיק. לא שמעתי. כל הסיפור נמשך עשר שניות. היא עלתה למעלה עם חברותיה. הרגשתי נורא. עליתי אחריהן אך הן ביקשו ממני להתרחק. הלכתי לבאר וקסטרופה סנט בי והיכיתי אותו והתחלתי לבכות. שתיתי את הערק של ישו, החבר של יעל הברמנית. בכיתי עוד, עם הגלימה והקרניים והזנב, והקלשון המטופש בידי. הבנתי שהפגיעה היתה בעיקר על רקע חוסר באישור מבעלה. הייתי צריך להיות זהיר יותר, קשוב יותר. עוצמת הרגשות גברה על השיקול. פישלתי. פגעתי. ואפילו שזה נמשך שנייה, ואפילו שהקו לא נמתח בצורה הכי ברורה, ואפילו שהרגע היה קצר והיה בעיקר אי הבנה. הדמעות שלה למעלה, פרצופה הכועס. זה כל כך לא מה שרציתי. זו היתה השתובבות מהסוג שאנחנו עושים עשר פעמים בלילה ממוצע בגנון, גם לאנשים כמו קטסטרופה. אבל זה עבר את הגבול שלה, וזה כל מה שמשנה.

הוספתי לבכות.
חשבתי על סימני הגורל הקטנים, על איך שמשפט שכתבתי בלילה של החתונה של אבא שלי, מזמן, חיבר אותה אלי וגרם לה להמשיך לקרוא אותי, ואיך שהערב של החתונה הבאה בתור ניתק בינינו. קריפי.

תפסנו מונית הביתה ונסענו בשתיקה.

כתבתי לבלוג והלכנו לישון.

לא התכוונתי להדאיג אף אחד. כבר אמרתי כמה פעמים, אני לא הולך להתאבד אף פעם. אל תדאגו לי. לא ככה. אני ילד גדול וחזק. מה, אתם לא הרגשתם אף פעם ככה? כאילו אתם רוצים למות?

בבוקר, כשהתעוררתי, וניסיתי למשוך את ההתעוררות ככל שהיה ניתן, הבית היה ריק. תהום השאירה פתק מתוק, שנסעה להביא את האוטו מנס ציונה. כשראיתי אותה צצה ברשימת הקשר בכלוב מאוחר יותר, שלחתי לה הודעה והתכתבנו. שלחתי הודעת התנצלות לסנאית. קראתי את מה שכתבתי לילה קודם בשכרותי וחשבתי שזה די מצחיק, לפרקים. וגם נבואי. אכן הצטערתי שהתעוררתי. הלכתי לחנות המשקאות וקניתי וויסקי. הרגשתי שמן הראוי להמשיך את השכרות מהלילה הקודם הפעם, ללא ארוחת בוקר, כסוג של כלי בהתמודדות. עדי ז. (גדול) הגיע לביקור והביא לי הדיסק של ביורק במתנה ליומולדת שהיה ודיברנו וצחקנו והיה כיף. עכשיו אני מרגיש קצת יותר טוב, אבל הערב יורד.