היה קשוח באילת.
לפני כשבוע תהום ואני החלפנו מבטים רבי משמעות בחדרו של הרופא המנתח כשהכריז שהעצם התאחתה ובעצם מותר לה לעשות הכל חוץ מלרוץ ולקפוץ. פחות משעה אחר כך כבר היתה לנו הזמנה ליחידת דיור צנועה ונעימה במרכז אילת, מעבר לכביש מהבית של הבובון.
המנתח אמנם אישר, אבל הואיל והיציבה של תהום עדיין לא חזרה לקדמותה וכשהיא מתרוצצת הרבה מתפתחים לה כאבים, החלטתי לשמור אותה בצמר גפן לאורך הגיחה, לסחוב עבורה את הציוד ולהגיש לה אותו כשהיא כבר בתוך המים, ובכך לצמצם את הסיכון שתחליק או תישחק.
זה היה כבד ומתיש לסחוב בכל פעם את ה25-30 קילו מהאוטו למועדון, מהמועדון לאוטו, מהאוטו לאתר הצלילה, מאתר הצלילה לאוטו וחוזר חלילה. קודם את הציוד שלה (שלא התלבש לי על הגב כי הרצועה קטנה מדי) ואז את הציוד שלי.
הבובון סייע לנו מאוד, גם במהלך הצלילות וגם על היבשה. היה ממש מרגש לראות איך הוא שולט בצלילה כמו דייבמאסטר מקצוען אמיתי. הוא השרה שקט וביטחון, התקין לתהום משקולת ספייר ודרדס לה מסכה חלופית כשהיתה צריכה, התלהב בצורה מקסימה בכל פעם שנתקלנו בחיה מיוחדת ועשה תרגילי אקרובטיקה מגניבים. המנהלים והעמיתים שלו במועדון הצלילה הביעו בפני ביוזמתם את הערכתם הרבה למוסר העבודה שלו ואת חיבתם אליו, וזה גרם לי להודות להם בהתרגשות ולרוות נחת. (שואו-ריל מושקע של הבובון הים-סופי בפעולה בהמשך…)
בצלילות עצמן לקח לנו זמן להיזכר איך עושות את זה ולהסיר את החלודה שהצטברה בחמישה חודשים. עברנו לחליפות קצרות, אז היינו צריכות להתנסות ולגלות כמה משקולות בדיוק אנחנו צריכות עלינו. המסכות שלנו עשו בעיות ודלפו, ואז כשקנינו חדשות הן התמלאו באדים מרגיזים. רק בצלילה האחרונה ביום האחרון לא הייתי צריך להתעסק כלל עם המסכה.
על היבשה אכלנו בכל יום צהרים עם הבובון. אתיופי, הודי, מרוקאי. (נשמע כמו התחלה של בדיחה גזענית). בערב הוא בא אלינו ליחידת הדיור ואכלנו סלט ירקות עשיר שהכנתי כמו בבית (הוא פחות התחבר לקייל) ופריכיות כוסמת עם גבינת עיזים 5%.
רציתי להמיס את הטראומה שיש לנו מהליכת שטח, ועשינו מסלול קליל לתצפית בנחל גשרון (כ3 ק״מ). תהום היתה דרוכה אבל התגברה על חששותיה בגבורה והשלימה את המסלול כמו האלופה שהיא. ביקרנו גם בפארק הצפרות בשקיעה, בדקלי הדום (מעניין איזה דום ואם הוא היה דומסוכן), וצילמנו את זריחת הסופר-מון מהפינה המערבית של החוף הצפוני.
ממש בסוף הצלילה האחרונה התחלתי להרגיש דקירות תכופות במקומות רנדומלים בגוף, כאילו מישו משחק עם בובת וודו שלי. השרירים זעקו, הגב התחתון ייבב, נזלת זלגה מהאף, שיעול יבש הופיע עם אי נוחות בגרון ואפצ׳ים אימתניים התפרצו בשרשרת. הערכתי שזו תגובה אלרגית לאיזה מפגש לא מוצלח עם יצור תת-ימי, או אולי מחלת דיקומפרסיה קלה.
הנסיעה הביתה עברה בסבל (תהום נהגה ממש יפה, ועשינו עיקוף קטן דרך עין גדי וירושלים כדי שיעבור כמה שיותר זמן עד שנטפס לגובה, וגם כי התגעגענו ליממלח). בלילה לא הצלחתי לישון כמעט בכלל בגלל הדקירות והכאבים. בבוקר הלכנו למרפאה והרופאה הרגיעה ופסקה שמדובר כנראה בוירוס ולא בשומדבר שקשור לצלילה.
ידעתי מראש שזו תהיה גיחה יותר טכנית ופחות מהנה. עוד שלב שצריך לעבור בדרך חזרה לעניינים.
למרות (ובזכות) כל הקשיים היה מיוחד, משמעותי ועתיר רגשות.
