לפני 19 שנים. יום חמישי, 29 בנובמבר 2007 בשעה 16:47
היה מתיש, כרגיל. כל פעם כזו זה איזה 10 קילומטר ברגל במצטבר, שתי רכבות, שלושה אוטובוסים, וקופיקו אחד ששווה הכל, אם כי כל כך חסר ועקר להסתובב ככה ברחובות האלימים והמנוכרים של חדרה. הוא שמח מאוד על הפוקימונים שקניתי לו ושיבח אותי על בחירתי, התנדנדו בנדנדה, קראנו קצת בספר, אכלנו המבורגר בקניון והרחנו בשמים בסופרפארם. בדרך חזרה פיספסתי את האוטובוס השני, ממרכז העיר לרכבת, ואלמלא הייתי תופס בנס מונית ומשכנע את הבודק הבטחוני לוותר לי על הבדיקה, ושומע בעצתו וקונה כרטיס כבר על הרכבת אחרי קפיצה נועזת והירואית מעל המתקן שאליו מכניסים את הכרטיס ועליה לרכבת כשהאור הצהוב כבר היבהב, הייתי עדיין בחדרה עכשיו, ממתין לרכבת הבאה שמגיעה שעה אחרי זה.
בדרך חזרה הרצתי ספקולציות עם עצמי על מה היה עם תהום בזמן הזה. כשיצאתי אחר הצהריים נפרדנו בכעס יחסי, אחרי ששיחה שנועדה להבהיר את המצב ולהחזיר את התקשורת התדרדרה והלכה לכיוונים לא רצויים. בחיי, הבחורה הזו... היא מתעקשת להיות עצובה ומוטרדת ומעוצבנת וקנאית וחסרת ביטחון גם כשאין ממה, ועוד יותר כאשר יש הרבה ממה *לא* .
אניווי,
חזרתי, הבית היה חשוך וריק, ועל השולחן חיכה לי פתק :
מאמי,
הלכתי להזדיין
אחזור לקראת 11
ואני מצטערת על הצוהרים (*השגיאה במקור...התכוונה לצהריים)
אוהבת
מור