תהום עובדת גם החג הזה, משמרות של 15 שעות מהבית. היא עבדה בשבת ועבדה משמרות ערב בראשון, שני, ושלישי. יצאה בצהריים וחזרה בסביבות 1 בלילה. באופן מובן היא גם שכחה/לא הספיקה לבצע מגוון מטלות שקשורות לבית ולאלי. לא עשינו סקס כבר כמעט חודשיים.
אבא שלי התגרש בשלישית לפני כמה חודשים בגיל 74 במהלך בזק מפתיע שעוד הלך והסתעף לחומרה מאז. הוא חרד, מדוכא, מריר וכואב ואני הכתובת והמשענת הכמעט יחידה שלו. אי אפשר להגיד שההאזנה היומיומית לו וההכלה של כל הקשיים והתהפוכות שלו לא גובים ממני מחיר, (הוא מכנה את חייו ״סרט טורקי״) ומנגד הקשב הוא לא הדדי כי הוא מלא עד אפס מקום בתלאותיו.
הבן שלי עושה חיים ומצליח כמדריך צלילה באילת וכבר לא מתקשר כמו בימים הראשונים אחרי הקורס כשהיה מצלצל מדי יום לספר חוויות ולהתייעץ. אני ממשיך לשבח ולחזק אותו בכל שיחה, אבל כששלחתי לו את סרטון הצלילה שלנו בים התיכון הוא אפילו לא הציץ בו.
בינתיים לקוחות וקולגות ממשיכים לדרוש ולקבל את האינטלגינציה הרגשית, היצירתיות, ההכלה והסבלנות שלי. לקוחה ותיקה אחת נזפה בי לפני כמה שבועות כשעניתי בכנות מה שלומי: ״אתה כזה פסימי, ואני *שונאת* את זה!!״. לקוחה ותיקה אחרת שלא ראיתי זמן רב הסבירה לי אתמול למה בכלל אין לי סיבות להיות עצוב. לכולן יש כוונות טובות ואוהבות, אני בטוח. את הפגיעות הכי מרסקות בחיי ספגתי מנשים שאהבו אותי.
יש 5 שירים של קליינטים שונים שמחכים שאסיים אותם. בכולם השירה כבר ערוכה ואני צריך רק להשלים את העיבוד/תזמור ולמקסס. זה יושב ומחכה לי כבר שבועות, ומדי יום אני מתכנן לבצע את זה כבר, אבל הגוף לא משתף פעולה. הנפש מסרבת להתגייס למשימה, ובגלל האופי היצירתי של העבודה אני חייב לבצע אותה בחפץ לב ולא באינוס עצמי ברוטאלי.
עוד ועוד הודעות ומיילים וטלפונים. כולם רוצים ממני משהו, כמו מתקפת זומבים.
אני מתעורר בבוקר ולא בא לי לחיות, וככל שהיום מתקדם התחושות מכבידות והולכות.
עוד שבועיים יומולדת 46.
