מתחת לפרווה

הניו אייג' מפלס את דרכו במהירות למיינסטרים, כמו היה מוצר חדש שמפורסם באינטנסיביות בערוץ שתיים, או שיר של איה כורם. עוד ועוד פוסע האדם בשבילים האורבניים ושומע כל מיני פישרים עם פניני חוכמה משועתקות, שתמיד מבוטאות עם חיוך דק ושלם שכזה, עם ניצוץ מתודי בעיניים, וכל האווירה משדרת אמפתיה, עיגוליות, מושלמות קוסמית ושלמות עצמית. מסתובבים כאן אנשים צעירים שמחים ושלמים באין מפריע שלא נוקטים בגישה ביישנית לגבי התובנות שהם רוכשים.

ואילו אני, כפליט אייטיז מצפון רחובות, שהתחבר לסיקסטיז בנעוריו, לסבנטיז בבחרותו, וחזר לאייטיז בבגרותו, תמיד שואל : "אבל מה עם טבע האדם? ... ועוד יותר מזה, מה עם טבע האישה? הרי גם אם אתה מצליח להסביר הכל, לראות הכל, לחשב הכל ולפשט הכל, אתה עדיין לא יכול באמת למפות את התופעה הזו. אסטרוגן זה החומר הכימי היחיד בטבע שלעולם לא יהיה מובן לגמרי למדע. כלומר, יודעים מה הוא עושה, אבל לעולם לא יצליחו להבין למה.

סורי. אני עוד באומללות. היא לא תיעלם. היא תמיד היתה שם. זה אני. זה אני באמת, ולא הדימוי הפארטי אנימל-סף כאב אינסופי-דון ג'ואן-כל יכול שנהוג לסגל לי (או שאולי זה אני אשם). כל אינסטנט אמת ניו אייג'ית לא תשנה את זה, אלא אם כן יוכח אחרת, ואתם מוזמנים לנסות. השורשים של הכאב שלי... וול, עכשיו אני נזכר באיך ראיתי את קופיקו יונק בגיל יומיים. כיצד היה תלוי על שד אמו, שכמותיו הקטנטנות נמתחות וידיו פרושות לצדדים. זה היה קדמוני, חייתי, בסיסי.

קשה למצוא מישו שיקשיב. לפעמים ילד לא צריך שייעצו לו, הוא פשוט צריך להתבטא ושיקשיבו. לרוב חותכים אותי. לרוב בדיוק לפני הפואנטה. בעבודה אני פשוט צועק חזק יותר כדי שיקשיבו, ואם צריך גם רוקע ברגל. שם גם יש הצדקה, כי מה שיש לי להגיד זה לטובת הלקוח הטיפש. בחברה, וול, זה אחרת, וצריך להיות נחמד, ואף אחד לא אוהב פרצוף חמוץ, או רגש מופנם, או צורך מובהק. זה פשוט לא אטרקטיבי.

זו הפרידה הכי שפוייה ובוגרת שהייתה לי אי פעם. נסו להיפרד ממרוקאית מזל סרטן בגיל 24, אחרי שברחתם איתה ביחד מהבית בגיל 16, כשיש ילד בן שנתיים, תביעת מזונות מוגזמת ולוחמנית במתכוון ותלונת אלמ"ב במשטרה עם צו הרחקה מהבית, למצוא דירה חדשה ולהיות לבד פעם ראשונה בחיים... או לחילופין להכיר אחר כך קצינת חינוך בתולה מרעננה, להפוך אותה לדומית, לאהוב אותה כמו שאהבתם את הראשונה רק גם להנות מזה, לנסות לתת למקום ההוא, הקדמוני, להתבטא, לגלות שזה לא עובד, ולהעשות רווק שוב, על סף השלושים, בלי אינטרנט, בלי שום כישורים וקישורים חברתיים מוכחים... או מהשלישית, כשהאהבה עוד יוקדת ועמוקה ובוערת, והזכרונות הטובים חיים ונושמים, והיא עצמה מרחפת סביב כרוח הקודש ועושה את כל מה שצריך כדי להשמיד את כוחות ההתנגדות ולהשיב את שגרת האומללות אל מסלולה.

שלשום בעודי מתקלח שאלתי את עצמי איך הייתי מדרג את כאב הפרידה, מאחד עד עשר. שאלתי, והמתנתי לתשובה. (בינתיים חפפתי ראש) . הספרה ארבע החלה לרצד לי בעיניים העצומות. ארבע זה לא נורא. זה כל כך לא נורא, שזה די פאקינג נורא בפני עצמו.

האגו שלי מרוסק. אני פקעת עצבים. חוצמזה אני בסדר גמור. סקיצה שעשיתי לערוץ האהוב על קופיקו התקבלה, וכוכביו יגיעו בקרוב ב"ה ויתנו לי חתימות בשבילו. אני יצירתי, אני עושה הכל, הבית מסודר, איכשהו הכל מקבל את הטיפול הדרוש, הייתי נהדר עם קופיקו היום במפגש, למרות שהיה מאתגר. אני סופג הכל, מתמודד, הכל בסדר. הכל בסדר.

משו בי דורש פורקן.
משו בי דורש ג'ננה. תח'ארוות.
"a woman u wanna seduce...a man u wanna kill"
יותר מדי שליטה עצמית. יותר מדי פאקינג בגרות מזדיינת, שעוטפת יותר מדי פאקינג פסיכואינפנטיליות מזויינת.