מתחת לפרווה

מאוחר בלילה, למעשה ממש לפנות בוקר, ב5:45 נראה לי, היה לי הפיק של הערב. התברר לי, דרך הקולטנים הרגישים שלי, מבעד לאדי האלכוהול והכל, מבעד לנוכחותה של האקסית, מבעד לכל האקשן שהיה לי עם מי יודע כמה בחורות, (וכולן מהמוצדקות שבבנות ישראל) ומבעד לכאב הפרידה, וכאב הגעגוע, והכאב שבלראות אותה עם מגיעה ואחר כך הולכת עם גבר זר, לבושה בבגדים שקניתי לה, ומעבר להתנהגות הנורמטיבית חרף כל זה, ומעבר לחיבוקים הרגישים ורבי המשמעות, ומעבר לשיחות הקטנות שמשלבות זכרונות חיים שלי מחיים של אנשים אחרים, והיכולת לשלוף אותם גם כשאני ככה ולשלב אותם בקונטקסט, ומעבר להכל... לדעת שנומרו אונו מקנאה לי, קצת, ככה, בקטנה... וול, יותר שלם מזה אני לא יכול לצפות ללכת לישון.

לא שזה באמת עושה אותי שלם. כי בשביל להיות שלם אני צריך אהבה, וצריך את התחושה המוצקה הזו, כמו בטון, שיש שם אהבה, אך שלא כמו בטון, היא יודעת להתעופף ולבעור, וכן כמו בטון, היא תמיד שם, לנצח. זה מה שעושה אותי שלם ומסופק לאורך זמן. את זה אני מחפש, כל חיי. אבל היות שאני בנאדם מאוד פרקטי, לעת עתה הסתפקתי בידיעה שנומרו אונו מקנאה לי טיפטיפה. כי איתה אני מאמין (בנאיביות, בינתיים, עד שיוכח אחרת) שאני יכול אולי באמת להגיע לשם, ואני שמח שהיא לוקחת אותי ברצינות.

הסקסולוגית הסקסית אמרה לי שבקשר אמיתי אצטרך לוותר על הבלוג. אתם לא תכעסו עלי, נכון? אם בשם אהבה אמיתית וכובשת אני אפסיק לכתוב... כי האישה צריכה את המקום שלה, וכל זה. אתן תבינו, לא?

כי כאילו, קשה לי לבד. קשה לי בלי להעניק, קשה לי בלי לקבל. אני רוצה אהבה. עם האקסית זה היה ככה קרוב, ועדיין כל כך רחוק. אבל זה אפשרי, נדמה לי. כאילו, זה אפשרי, לא?

ואולי לא, ואולי הגורל שלי זה להיות ונוס הובלות, ולהיות ועדת קבלה בשביל הבנות הצעירות הראויות להערכה כאן, ולהכניס אותן לעניינים ברגישות ואהבה כפי שאני עושה, ולמות מתישו מהתקף לב, ושיהיו הרבה בנות 19עם ביריות בהלוויה שלי, ושינגנו שם את ג'ים מוריסון, ויפתחו לי שרשור מרגש.

אבל אני דווקא רוצה... בית חם. ואהבה כזו, שיודעת לעוף ויודעת להישאר על הקרקע, ממש כמוני.



עדכון : סיימתי לכתוב, ואז קראתי מה שכתבתי והתחלתי לבכות, אני חושב שלראשונה מאז הפרידה. ממש בכי, אמיתי כזה שלא נפסק מהר.