מתחת לפרווה

קודם כל תודה למתלהמים מהתגובות לפוסט הקודם. הצלחתם לעורר אותי חזרה 😄
אמש כשכתבתי, וגם הבוקר למעשה, התחושה היתה מאוד חלשה ונזקקת, וביטאתי אותה.
הבוקר קמתי עם בוסט אובססיבי, עם כאב חי ובוער, ועם צורך גדול להישלט ולהיות מושפל. והייתי צריך להחזיק את עצמי ממש חזק בשביל לא להתקשר ליו נו הו. אבל הצלחתי, שוב. גם בעזרתה של שכיית החמדה שנעתרה לבקשתי לשיחת צ'ט מחזקת.

כשהתחלתי את הקשר עם האקסית, אמרתי לה שנראה לי שאפסיק לכתוב, עכשיו שאנחנו נכנסים לקשר, כי זה הדבר "הנכון" לעשות, כפי שהסברתם כל כך יפה ובפירוט. היא דחקה בי להמשיך לכתוב. היא רצתה אותי כותב, ויודעים מה? אני גם רוצה את עצמי כותב. זה חלק מהיצירה שלי, ואני אמן, ואני אמן טוטאלי. כשאמן מתחיל להגביל את היצירה שלו, הוא בסופו של דבר מייבש אותה ומעקר אותה מתוכן. אם יום אחד יבוא לי להפסיק, (ויכול להיות שזה יקרה) אני אפסיק. אני לא נשוי לבלוג. אבל אני לא אפסיק כי מישי ביקשה, ואני חושב שזו שמתאימה לי היא לא קונבנציונלית עד כדי כך שתדרוש ממני להפסיק לכתוב. החצי השני של המשפט שאמרה לי הסקסולוגית (ושאותו לא ציינתי אמש, שכן הייתי חלש כאמור) היה : "יהיו לך בטח רומנים מדהימים.... סשנים מטריפים... סקס מעולה... " אבל כאמור לטענתה לא זוגיות ברת קיימה. השבתי לה אז, שגם האופציה השניה לא נשמעת כמו כזה עונש נוראי 😄

בינתיים אני מתלבט אם לכתוב על הפנטזיות שמשתוללות בתוכי ולתאר ולבטא את החולשה המתפרצת הזו, או ללכת לאולפן ולהמשיך לעבוד על האלבום, או אולי לכתוב שיר חדש, או אולי לשיר לעצמי, או אולי לצאת לטייל על חוף הים, ואולי לשלוח הודעות לחלק מהבחורות שהשתובבתי איתן אתמול, או אולי בכל זאת להתקשר. לא להתקשר!!!!! אולי כן? לאאאאאאא!