אני לא רוצה לשמור לעצמי את כל האהבה שיש בי.
נדמה לי שהרבה יותר ממה שחסר לי מישי שתטפל בי ותדאג לי, חסר לי מישי לטפל בה ולדאוג לה.
אה, ופמדום. פמדום אמיתי, חזק, וטוטאלי. כזה שיכבוש אותי.
יש לי מה לתת !
ובינתיים אני מטפל בעצמי, ומזג האוויר האביבי היום עושה טוב על הנשמה. כמו השקט שאחרי הסערה. ואני גאה בעצמי על אתמול.
פעם הייתי סאב חייכן. הייתי מאוד נהנה, הייתי מכשכש בזנבי ומבסוט מהחיים אחר כך. עם האקסית, לפחות בשנה השנייה, זה תמיד היה בעצבות, בכאב, והייתי נשאר בתחושה ריקה של החמצה אחר כך. אני רוצה לחזור לחיוך, להערצה השלמה, ובעיקר *המוצדקת*. ואני עומד מאחורי האמירה, שזו עדיין הפרידה הכי קלה שהייתה לי בחיים. מה שהיה אתמול, זו היתה נקודת שבירה אפשרית, צפוייה מאוד. בעבר לא הייתי עומד בה. הפעם כן, ולא בגלל שהפגנתי שליטה עצמית. נתתי לזה לאפוף אותי, לשטוף אותי. וברגע האמת, גיליתי שיש שם בנוסף לרגשות ההם, עוד רגשות, חדשים. זה הבדל קטן, אבל משמעותי להחריד. וככה אני יודע, שהפעם זה שונה.
ובא לי לכתוב קצת על הסאביות שלי.
נכנסתי לכלוב כ{נשלט} . לא הייתי מתחלף אלמלא המלכות בכלוב הסוויצ'ו אותי. רק אז התחלתי להכיר את הצד השולט שלי, והבנתי שהוא קיים, ושגם הוא צריך להתבטא, (ולא בהכרח עם בת הזוג) ושהוא מביא לי הרבה חיזוק ותחושה טובה ועצמאית. אבל זה לא שינה את הצורך הבסיסי, האולטימטיבי. האישה שאני אוהב היא המלכה שלי. ככה זה. והשאיפה שלי היא שהיא תתעלל בי גופנית ונפשית, באהבה עזה, מרצונה שלה, כי ככה היא אוהבת. וככה, בתוך האהבה, כשאני מרגיש אותה, כמעט ואין לי גבולות. אני מסוגל לספוג הכל. הפנטזיות שלי הולכות רחוק מאוד, ובעיני פנטזיות נועדו להגשמה.
אה, ורזיתי עוד קילו :))
לפני 16 שנים. 4 בפברואר 2008 בשעה 10:40
