מתחת לפרווה

יומו השני של שבוע דן לא מצליח כל כך בינתיים, לא כמצופה בכל מקרה.
ככה זה פרידות. קו גרפי עולה ויורד בקיצוניות. כשאתה עולה ומרגיש טיפה יותר יציב, אז זרועו הארוכה של הכאב עולה מן הקבר המקולל ולופטת אותך ישר בלב, ומנסה בכל כוחה למשוך אותך למטה.

לא היה שום דבר טקטי בשיר שכתבתי קודם, שום כוונה אופרטיבית. את הכוונות האופרטיביות שלי כתבתי בבוקר... להיות חיובי, לעבוד, לחייך, ולהשפריץ אור ושמחה. לנפש שלי היו תכניות משלה. הרגשתי שאני חייב לתקוף, מהגנה עצמית. הרגשתי איך עוד שניה, עוד רגע של חולשה, עוד רסיס של הזדמנות, והיא תשוב לחוג סביבי, לשתול לי רמזים כסימני דרך, לחכות לרגע הנכון, כשאהיה חלש ביותר, ואז לאסוף את מה שישאר ממני. החיבור בינינו עובד בשני רבדים מקבילים, של הצד החזק שלי לצד החלש שלה, ובין הצד החזק שלה לצד החלש שלי. הצד החלש, המזוכיסטי שלי הוא שמשך אותי חזרה אליה כל פעם, אחרי כל פרידה. לא ברצון, לא בחדווה. בכאב ובחולשה. והרגשתי שאני חייב איכשהו לשים לזה סוף. היא כתבה שחילופי ההודעות שלנו אתמול עשו לה נעים וטוב. לי זה עשה רע ומר, הרגשתי שזה שאב ממני את כל האנרגיה והדחף קדימה, ושזה חיזק אותה, על חשבוני.

אז לא שאני חושב שזה בונה להשפריץ כעס, או שזה עוזר במשו להתחרות על מי מתגבר יותר מהר. ולכן אני חושב ששמירת מרחק היא האופציה הבריאה ביותר. ולכן גם, בשיניים, התמדתי בשמירת המרחק הזו. היום בבוקר הרגשתי שהמרחק התקצר מדי.

והתגובות הקשות בטח שמעוררות חשש ללחוץ "שמור פרסום", כפי שהתגובות החיוביות בדרך כלל מעודדות ומחזקות. אלו שני צדדים של אותו מטבע עובר לסוחר. יש לי שעה וחצי to pull myself together. אני ממש מנסה לדבוק בתכנית, אבל הרגשות מציפים אותי, ואני מתקשה להכיל אותם.