(הכותרת היא מתוך שיר של לורי אנדרסון)
האחת על אחת עם המטפלת המינית שצפויה בשבוע הבא מדאיגה אותי, וכדי להסביר למה אשתמש בדוגמה מתחום אחר:
אני שומע את האלבום החדש של קנדריק בלופ מאז שיצא לפני שבוע וחושב שהוא מדהים מוזיקלית והפקתית. אני נרגש מהקונספט האישי, האינטרוספקטיבי והלא שגרתי שלו. מבקר המוזיקה של ״הארץ״ התלהב הרבה פחות וכתב ביקורת ארוכה וארסית, תוך השלכה של טעמו האישי לקביעת עובדות מקצועיות ושל סולם ערכיו לשיפוטיות של הטקסטים והבחירות האמנותיות.
עכשיו, זה לגמרי בסדר שלבנאדם יהיו דעות וערכים, אבל אני לא רואה ב״הארץ״ מבקרים.ות אחרים, וכך יוצא שדעתו מקבלת נפח רשמי וסמכותי, וזו לא הפעם הראשונה שהוא קוטל אלבומים שאני ממש אוהב בטענות שנשמעות לי מצוצות מעולמו הרגשי החמצמץ.
חזרה למטפלת, אני לא בטוח שאין לה איזו תבנית נורמטיבית בראש שהיא מנסה ליישר אותנו לתוכה. היא אמנם לכאורה לא מתנגדת לבדסם, אבל אני גם לא בטוח שהיא גם כל כך בעד, במיוחד לא לכל מה שמעבר למה שהיא מכנה ׳פרקטיקה מינית׳ או ׳משחק׳, ואני די בטוח שכל מה שקשור לעולם המדיה החברתית זר לה ואולי גם מפחיד אותה.
מצד אחד אני מאוד רוצה לתת סיכוי אמיתי לטיפול, לשתף פעולה באופן מלא ולבצע שינויים נדרשים בהתנהגות שלי היכן שצריך ומתאים. אבל אם היא שוב תצעק עלי או תתעמת איתי, איך אדע אם לסמוך עליה או שהיא פשוט מדברת את הפחדים של עצמה? האם אפשר באמת להפריד בין אשת המקצוע לבין עולמה הרגשי וסולם ערכיה?
ואם ניאלץ להיפרד ממנה עקב חילוקי דעות ואי התאמה,
מה יהיה אז?
