מתחת לפרווה

כמובן שהיה גם רקע וסאבטקסט לאתמול בלילה.

מתנת היומולדת שהבאתי לאונו בדמות קופסת אלומיניום מעוטרת בקומיקס עליז ממקס ברנר עם שוקולדים+כרטיס ברכה כתוב בכתב יד עם ציורים נאיביים+ורד אדום ענקי שביקשתי מהמוכר לבחור בקפידה כי זה למישי מאוד מיוחדת.

האקסית שהסתובבה כמו מגיפה ובירכה אותי לערב טוב במילים : "איזה זיון מעולה היה לי עכשיו".

הפידבקים (צפצופים) הנוראיים, ואז החיוך היפה של אונו כששרתי לה עם המיקרופון 'הפי ברת'דאי טו יו מיז פרזידנט', סטייל מרלין מונרו, ואיך שהאורות עלו תוך כדי.

השדיים של האלילה בגוצ'י ראש, הפלירטוטיה עם השועלית ועם פני המלאך.

השיחות החטופות והאמיתיות עם אונו. ("אם היית שלי..." כך היא אמרה, "לא הייתי מוותרת עליך בחיים")

ואז, לרגליה של נומרו אונו, היא מישירה מבט ואומרת לי : "אני רוצה להכאיב לך".
לראשונה.
ואני צונח.
והיא מתחילה לעבור בעדינות עם הסיגריה על הכתף הימנית שלי, נוגעת לא נוגעת, ואני חושב לעצמי שכוויות סיגריה נשארות הרבה זמן, ושרק פעם אחת עשו לי את זה, ולמה דווקא זו הדרך שבה היא בוחרת להכאיב לי, אבל שמנגד אני מן הסתם אתן לה לעשות את זה כי זו היא, וצונח עוד, והצריבות הן קלות ועדינות, אך לפתע בצד שמאל אני מרגיש צריבה חזקה ולא מתחשבת, ואני מרים את ראשי לאט, ורואה את אונו מדברת עם השורף, במין מבט קצת נבוך כזה, סודי. מסמנת לו שלא יוסיף להתערב. ואני מרכין את ראשי שוב, והעיקצוצים מימין ממשיכים, ואז עוד פעם צריבה חזקה משמאל, הפעם חזקה יותר, והפעם אני מזדקף מספיק מהר בשביל לראות את השורף ואת חיוכו הסדיסטי רכונים מעלי.

בעודי כותב הכוויה בגב שורפת לי, מזכירה לי. אני חושב שיש סיבה שתיארתי את זה בזמן הווה. אני עוד שם.

קמתי, מפוקס לגמרי ובשליטה עצמית מקסימלית, כזו שאני נכנס אליה במצבי חירום, כשהטון שלי רציני ושקט, העיניים רוצחות, והמחשבה צלולה לגמרי. שאלתי אותו אם הוא מודע לזה שאני עכשיו יכול לגרור אותו על הרחבה עם הגרון. הזהרתי אותו שלא יעז יותר בחיים. הוא צעק שלא אאיים עליו, ואז התנצל.
התיישבתי לידה, והוא בצדה השני.
היא התחילה לדבר איתי על ההופעה וכו', ובחנה את הכוויה ואמרה שאין לי מה לדאוג ושזה לא ישאיר צלקת.
אני תמיד מתחיל לדאוג כשמנסים לשכנע אותי שאין לי מה לדאוג.
היא ליטפה לי את הגב, כמנסה לנחמד אותי.
קמתי ולקחתי את מעיל העור שלי, שתליתי על קצהו של הכיסא המלכותי ליד העמוד.


כשחזרתי הביתה ניסיתי למרוח אלוורה על הכווית, אך גיליתי שאני לא ממש מגיע לשם. זה חיזק את תחושת הבדידות.

התקשרתי לאקסית כמה וכמה פעמים. היא לא ענתה. כנראה שהיתה עייפה מהזיון המעולה שהיה לה בערב.


קמתי בצהריים, נסעתי לגיבושון של ההרכב שאני מנהל מוסיקלית, בביתו היוקרתי של הזמר ברמת גן.
לקחתי איתי את הקוורבו שקניתי עם ההוקר-מאני שלי וכיבדתי את הנגנים. בית בורגני, נגנים בורגניים, גרפיקאית בורגנית, לא מעט תינוקות, ואני במרפסת עם כובע הבנדיט שלי וסיפורי הסאדו. (שלשום מישי שילמה לי 420 ש"ח כדי שאתלבש כמו זונה, ארד לה, והיא תזיין אותי בתחת, ואתמול מישו צרב אותי עם סיגריה)