הלוואי שיכולתי לבשר על איך שהבוקר מתחיל שבוע חדש והכל מאחורי, ואני מלא אמביציה ומוטיבציה לחיות עבור עצמי, לפתוח דף חדש, חלק ונקי, עכשיו שחיי האהבה שלי הם אופק רחב ידיים וריק.
הלוואי שיכולתי לשמוח בידיעה שרזיתי שמונה קילו בארבעה חודשים, ושאלו שירדו נשארו למטה, ואני בעמדה מצויינת להשיל את השאר. ושאני במרחק עוד שלוק יצירתי עסיסי מלהיות עם תשעה שירים מוכנים. ושגם השבוע מחכה לי הרבה עבודה, שבה אוהבים ומעריכים אותי, ושאני בסה"כ מאוד אוהב. ושתי נסיעות בשביל להיות עם הבן שלי ולתת לו אהבה ותמיכה. ושגם החודש, כמו בכל חודש יש לי אלפיים להפקיד בשביל המזונות, ושילמתי שכירות, ואת החשמל גם. ויש לי שוקיים בפריזר וכל המצרכים למרק ואפילו שתי אשכוליות עסיסיות למיץ. שהתחלתי עונה עם הראפטורז של אנתוני פארקר בNBA08 ברמת הקושי הגבוהה ביותר ובינתיים אני עושה חיל. (קראתי לה NoMor).
הנטייה המזוכיסטית שלי להתאהב בנשים עם יסודות של קור ורוע הכניסה אותי להרבה צרות בעבר. אם אני אחשוב על זה לעומק, אז כנראה שכמעט לכל הצרות, בדרך כזו או אחרת. נפשי מבקשת שהן יכאיבו לי, ואז הן מכאיבות לי, ואני מתפלא שכואב.
אז הלוואי שיכולתי להתחזק מכל הדברים הטובים שיש, ולדעת שיש עוד הרבה נשים קרות ורעות בעולם שאני יכול להתאהב בהן ושיכאיבו לי, (; , ושיש עוד מקומות להופיע בהם, ועוד מקומות לבלות בהם, ועוד הרבה אופקים לפתוח, ושירים לכתוב, וחוויות נהדרות לחוות, ושעל כל דלת שנסגרת דלת אחרת נפתחת, ושאת הכאב הכפול הזה שאני מרגיש עכשיו לא ארגיש תמיד, ושאם רק אחייך לעולם ואעשה את הפעולות הנדרשות ואתן לקצת זמן לעבור ואספוג את הכאב, הכל יקרה, ובגדול.
ואולי אני יכול.
לפני 16 שנים. 2 במרץ 2008 בשעה 6:37
