חרדות לא אוהבות תרחישים אופטימיים, הן רואות בהם סוג של בגידה.
בכל זאת ניסיתי בין גלי המחשבות הגועשים לדמיין לרגע את התרחיש החיובי, הרצוי והסביר. זה שרוב הסיכויים שגם יתגשם, בניגוד לכל הקטסטרופות העצובות שמוקרנות לי בראש ברצף כמו טריילרים בקולנוע לפני הסרט.
המרפאה בעיסוק היפה והמיוחדת (שנולדה בדיוק שבוע אחריי) סיפרה לי בפתיחות על החרדות שלה ואיך שלבושתה גם הנחילה אותן לילדיה. היא אמרה שלדעתה חרדה ודיכאון באים לכסות על רגשות עמוקים יותר שלא מקבלים ביטוי ומענה. נרקם בינינו קשר עמוק והדדי בחודשיים שהיא מטפלת בי, והיום היא שיבחה אותי על ההתקדמות המהירה ובישרה בעצב מופגן שהפגישה הבאה בעוד שבועיים תהיה כנראה ביקורת (מקווה שביקורת בונה…) וזהו, היד כבר ממש תפקודית.
״אין הרבה מה לעשות עם זה״, אמרתי. ״אם אני מנסה לגרש את החרדות הן רק צועקות יותר חזק. אני מזהה אותן, מזמין אותן לשבת ולהרגיש בבית. נותן להן לדבר. בינתיים מלווה את הנשימה שלי, פנימה והחוצה. מחזיר את הפוקוס שלי לכאן ועכשיו. הו הנה ציפור. הנה דובי לבן ענק שעון על מעקה של מרפסת.״
״עשית הרבה״ אמרה המרפאה בעיסוק, עיניי הטורקיז שלה מביטות בי בהזדהות ובהבנה.
