מתחת לפרווה

הפגישה השבועית הוקדמה להיום בצהריים בגלל החגים של היהודים.

התחלתי: ״היו כמה עניינים, התרגיל האחרון שביצענו ביום שישי האיר אי אילו אישיוז, זרם פחות בקלילות מהנסיונות הקודמים וגם היו כמה מקרים של שבירת אמון, שהאחרון בהם שקרה אתמול ממש מילא אותי בזעם והוציא לי את החשק מלבצע את התכניות לבילויים משותפים שהיו לנו״. 

המטפלת שתקה במבט חתום. 

״את רוצה שאני ארחיב?….״

המטפלת שתקה עוד ואז פרצה בצחוק: ״עשית תקציר של כל הזמן הזה, בוא תן לי קצת יותר רגש, מחשבה, מעשה, התנהגות…״.

היא פנתה לתהום ושאלה: ״מה אני רואה עלייך?״.

״קצת בכיתי״.

״קצת הרבה אני רואה״.

״אני חושבת שאפילו הדברים התחילו עוד ברביעי בערב. חזרנו מכאן, ודן הלך ועבד, ואז היה לנו מפגש מיני בו שחררתי את דן מחגורת הצניעות ואפשרתי לו לגמור. זה היה קצת כואב מדי עבורו, השתמשתי במחשמל כזה…״

המטפלת נראתה מזועזעת: ״באמת?!? שתהיו לי בריאים אתם והצעצועים שלכם. אלוהים! זה בטוח?״.

הסברנו לה שזה מכשיר רפואי בטוח לשימוש, ושאיכשהו יצא שזה ממש כאב בזמן הגמירה (אולי כי אחת האלקטרודות ישבה ממש על הביצה), והוספתי שהאורגזמה ההרוסה אמנם קצת ביאסה אבל שלא זאת הבעיה. 

״אולי לך לא אבל תהום הכאיבה לך מדי וזה הפחד שלה״.

תהום דייקה: ״זה אפילו לא בדיוק הפחד, אלא מה קורה אחר כך. סבבה שהכאבתי אבל אני רוצה להמשיך ולעשות דברים אחרים, שלמחרת תהיה אווירה והתכווננות למפגש מיני״. 

״שלא הרסת שום דבר את מתכוונת״

״בדיוק. למחרת היתה אווירה נעימה והיה בסדר גמור, בשישי היה יום עמוס ואז באתי הביתה ועשינו את התרגיל. בניתי פלייליסט, שלחתי הזמנה מעוצבת ומושקעת שעשיתי בעצמי, עשיתי בדיוק לפי ההנחיות, אבל הרגשתי בסוף שדן במקום טיפה אחר. היה לי חשוב לעשות את התרגיל בשישי, מעין התרגעות ונינוחות, וקבענו לנו תכניות למסיבה מינית בשבת. בשבת התעוררתי בשלוש ולא הצלחתי להירדם, אז הלכתי לסלון ואז דן בא וחיבק אותי ודיברנו קצת וחזרתי לישון, ואז בבוקר הוא הלך לחדר כושר ואז אני הלכתי לחדר כושר, כשחזרתי דן ניקה את הבית מאוד יפה. 

קורה לפעמים שאני רואה אותו עסוק במשהו ואז אני באה לעזור אבל בעצם מפריעה. וכך זה קרה בעניין של הנקיון, ודן אמר שאני ממש מפריעה ושהוא מעדיף לנקות את הבית כשאני לא נמצאת, וזה הזכיר לי שגם אני מעדיפה לנקות את הבית כשהוא לא נמצא, רק שזה פחות קורה. כשהוא העיר לי אז משהו עוד יותר התקדר בתוכי. ואז דן רצה לאכול ולא היתה תוספת כי יום קודם די גמרתי את כל הקינואה שנשארה והוא אמר לי שזה מאוד לא חברי מה שקרה כאן. בגדול דן דאג לכל האוכל בסוף השבוע והיה מאוד טעים וכיפי וגם אמרתי וציינתי את זה״.

המטפלת מלמלה באי נחת: ״כל הזמן אנחנו נתקעים סביב האוכל וזה עדיין תפקיד משולב״. 

תהום המשיכה: ״ואז הלכנו להתארגן וכן היתה תחושה שהולך להיות משהו ואני התאפרתי והסתדרתי ואז דן אמר שהוא הולך לנוח ומשם כל היום כבר התגלגל כזה ולא היה שומדבר״. 

המטפלת הרימה את קולה: ״שאלת?!״

״שאלתי אותו איך אתה מרגיש, אז הוא אמר ׳לא משהו׳ ולא פירט, ואולי גם אני לא יותר מדי שאלתי עוד וזהו״. 

״אז על מה בכית? את גם עכשיו נורא נורא עצובה. אני מסתכלת עליך ואת נראית כמו ילדה נזופה שעומדת בפינה. בכית שזה מתרסק כל פעם לאלף חתיכות קטנות?״

״כן.. שכאילו גם אם עשיתי משהו רע או משהו לא בסדר, אז אוקיי, כאילו, למה אי אפשר להתקדם?״

״אני מקשיבה לך, יש משהו שהולך אצלך מיום רביעי, את לא לגמרי סגורה על מה, משהו בשישי התפקשש שם, את לא יודעת לגמרי מה, אני לא שומעת אותך מבינה מה היה שם. דן, בוא תגיד לנו מה קרה״. 

״הה, קודם כל אצלי בראש זה מסודר מאוד שונה ממה שתהום תיארה פה. אממ, תוהה מאיפה להתחיל.

מאז שחזרנו מסיני השבועיים האחרונים היו מאוד קשים בשבילי, כי חוץ מכל העבודה, לחזור לחדר כושר שעתיים ביום, ולחזור לאימוני גיטרה שעתיים ביום, ולהשלים את כל החומר שהחסרתי כי השיעורים ממשיכים להגיע, ועבודה עם לקוחות ולקבל פרוייקטים חדשים, ולערוך את הסרט של הצלילה באורך חצי שעה וליצור חצי שעה של מוזיקה לסרט שיצא מאוד יפה אבל זה מאמץ, ולהתמודד עם סחרחורות שהיו לי וגם לה, אז בנוסף תהום ביקשה שאנקה את הבית וגם את זה הייתי צריך לדחוף לתוך הלו״ז המאוד עמוס של ארבע בבוקר עד עשר בערב כל יום. זה לקח 12-14 שעות לאורך הימים אבל באמת ניקיתי את הבית״. 

המטפלת קטעה אותי: ״מה זה תהום ביקשה שאנקה את הבית?״

״איזו מילה היתה לא מובנת?״

״זה משהו שקורה תמיד? בדרך כלל זה משימה של תהום והפעם היא ביקשה ממך?״

״לא, בדרך כלל הבית לא מנוקה. אם הוא מנוקה זה לרוב כי אני מנקה אותו. פעם תהום כן היתה מנקה יותר בקביעות אבל זה כבר לא קורה הרבה זמן. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה ניקיתי, בטח בחורף או משהו. מתחזקים כזה כל הזמן אבל נקיון ממש יסודי של החלונות, הרצפה והמשטחים…״

המטפלת קטעה אותי שוב: ״למה זה לא משהו משותף?״

״כי זה פשוט לא. כמו הרבה דברים שזה רק אני, אז גם זה. אמרתי לה שלפחות בואי נעשה מזה קטע מיני, לפחות תדרשי את זה כמו שולטת שדורשת מהעבד שלה, והיה קצת מהאלמנט הזה אבל גם לא ממש״. 

״אה אז זה החלק שהיא ביקשה? נקיון הבית הוא לא חלק ממטלות הבית?״

תהום התערבה: ״אני הייתי פעם מנקה את הבית אבל אז דן נזף בי פעם אחת שאני עושה המון רעש וטורקת דלתות, אז אמרתי שאעשה את זה מתי שזה לא יפריע לו אבל הבעיה שאני לא יכולה למצוא כל כך את הזמנים האלה ממש״. 

״פונקציות החזקה בסיסית של המרחב זה נקיון ואוכל ואני תוהה אם אתם משמיטים גם את זה, לא כי איכפת לי מנקיון הבית שלכם, אלא כי אתם שומטים איזשהו חלק מאוד בסיסי שמחזיק אתכם״. 

תיארנו שבתחום הכנת האוכל אנחנו מתחלקות בהצלחה לרוב וגם בכביסה, וביקשתי לחזור לכרונולוגיה של הדברים. 

״בעיניי מה שהיה בתרגיל, ומה שהיה עם הגמירה ההרוסה ברביעי- זה לא שייך לאותו… אני לא שם את זה באותה מגירה. זה שהאורגזמה נהרסה והטנס כאב יותר ממה שציפינו, אף אחת מאיתנו לא יכלה לדעת שזה מה שיקרה, וזה אמנם היה מבאס אבל זה לא חטא, זו לא בעיה. יכול להיות שזה הוסיף קצת למצברוח אבל זה לא העניין. אני לא מאשים אותה על זה. מה שכן היה קצת מבאס בהקשר הזה זה שבדרך מכאן הביתה ברביעי בערב היא אמרה לפתע שאולי לא תשחרר אותי בערב לאחר יומיים כפי שהבטיחה ואולי זה יקרה מחר, ואז היתה אי בהירות סביב זה ובסוף היא החליטה שכן… אבל גם *זה* לא הבעיה. 

היו כל מיני דברים, ואני כל פעם אמרתי, נו, לא נורא, כמו שאת אומרת- כדי שזה לא יתרסק אני משתדל להחזיק את זה. 

ביום רביעי בבוקר היינו צריכות להירשם לטיול. אני הורדתי את הטופס, אני מילאתי את הטופס, אני ייצאתי לה אותו בשני פורמטים שונים למקרה שתהיה לה בעיה עם אחד מהם. שלחתי לה את זה, אני הייתי אמור לשלם את המקדמה המלחיצה, כל מה שנדרש ממנה היה למלא את המס׳ דרכון שלה ועוד איזו רובריקה אחת ולשלוח. כשנפגשנו פה בחוץ לפני הפגישה שאלתי אותה אם היא עשתה את זה והיא אמרה: ׳אה…לא.. היה לי יום עמוס ולא הצלחתי בבוקר מהטלפון׳. ואני רק שומע כל הזמן כמה משעמם לה בעבודה ושהיא לא עושה שומדבר כל היום אז כנראה בדיוק נפלנו על יום מאוד עמוס. וזה לא שהיא באה ואמרה לי שלא עשתה את זה. פשוט שכחה מזה. היתה גם סכנה שהמקומות שלנו יתפסו״.

״אני מסתכלת על הבעות הפנים שלך וזה מכעיס אותך בצורה…  זה בדיוק הרגע שאסור לך לפספס כי אז אתה הופך להיות הילד ההוא שפספסו אותו. זה הרגע שאתה חייב לעצור ולהגיד: תקשיבי, זה ממש ממש רע ההתנהלות הזו, מה העניינים איתך?!?״

״אמרתי את זה, לא הבלגתי, אבל המשכתי הלאה. לא הפכתי את זה לריב עולמות ולא נתתי לזה להרוס את האווירה. הייתי גם נעול בחגורת צניעות ואקסטרה סלחן לצורך העניין. כל דבר כזה הוא נורא קטן. היה אחרי זה עניין עם חלב, שזה חד משמעית התפקיד של תהום לדאוג למצרכים. באתי להכין לי חליטה בשביל להתיישב לעבוד ולא היה חלב. היא היתה בבית וגם אמרה שהיא צריכה ללכת לסופר אבל עברו שעתיים שהיא עשתה בהם דברים אחרים, ולא היה חלב. בסדר. לא נורא. אחר כך היא הלכה והביאה חלב. 

ואז הדבר השלישי שהיה זה עם הקינואה. חוץ מלנקות את הבית שהיה לי מאוד קשה אבל עשיתי את זה יסודי ויפה, אז גם בישלתי לסופ״ש ולחג שתי מנות עיקריות גדולות וטעימות, והיה קינואה. בשבת בבוקר סיימתי שעתיים של ג׳ים, אימון גיטרה, 3 שעות של ספונג׳ה, הכל בלחץ זמן כדי להספיק להיות מוכן ב12 בצהריים למסיבה שקבענו. אני בא להתיישב לאכול ומגלה שאין לי תוספת, כי תהום כמעט גמרה את הקינואה ערב קודם, ועוד העבירה את הכף וחצי שנשאר לקופסה קטנה. היא יודעת באילו שעות קבועות אני אוכל, היא יודעת שאין לנו תוספות אחרות, אני לא יכול למצוא שום הצדקה למה… היה לה את כל הערב ואת כל הבוקר להכין קינואה. היה גם את הקטע שהיא נתקעה לי באמצע כשניקיתי אבל אני מתייחס לזה בהומור כי אני נורא רגיל לזה כבר. אני עושה משהו במטבח ובום היא תעמד לי בדיוק באמצע, כמו חתולה. אבל גם זה לא מה שהיה הבעיה. 

אז זה הכעס. 

לגבי התרגיל- באמת, זו קטגוריה אחרת. אני לא כועס שם. זה תהליך למידה וגילוי, ובשביל זה התרגיל, להאיר כל מיני פינות ובעיות. כל מה שקורה בתרגיל זה לימודי, זה בסדר, אין לי שם מה לכעוס. היה איזה עניין עם הקביעה שלו, שאמרנו שנעשה את זה ביום שישי. תהום לא ידעה להגיד באיזו שעה כי היא רצתה להיפגש עם איזו חברה שמסתובבת בעולם והיא היתה צריכה לשמוע מהחברה באיזו שעה היא מגיעה ולקבוע לפי זה. ביום חמישי אחה״צ שאלתי אם כבר יש תשובה כדי שאוכל לתכנן את היום עם הנקיונות והכל. בסוף קבענו ל18:00. היא היתה אמורה להיפגש עם החברה בין 12 ל16 אבל אז החברה איחרה משמעותית והצעתי שנדחה את התרגיל ל20. בסוף זו היתה פגישה קצרה והזזנו חזרה ל18 אבל זה יצר אי שקט סביב התרגיל. 

לתרגיל עצמו הגעתי עייף ומאוד רגיש, והרגשתי שתהום היתה נורא ׳עסוקה׳, קפצה מנשיקות לליטופים לעיסוי, בשלב כלשהו ביקשתי חלש יותר למרות שקשה לי, אני לא אחד שיחזיר אוכל במסעדה, אבל בכל זאת אמרתי לעצמי שזה התרגיל, אז ביקשתי חלש יותר והיא עשתה את אותה הפעולה חלש יותר אבל מיד עברה למשהו אחר שהיה קצת חזק מדי… היא היתה נורא עסוקה, כפי שניסיתי להימנע מלהיות בפעם שהייתי בתפקיד הנותן. זה לא היה מרגיע וזה לא היה כל כך נעים למרות שאני בטוח שהכוונה שלה היתה טובה והיא שלחה הזמנה חמודה והביאה מתנה חמודה. גם הפלייליסט- זה היה להקה שאנחנו אוהבות אבל דווקא מתוך אלבום שאין לנו, הפחות מוצלח שלהם. אני לא כועס על זה בכלל, אני בטוח שהכוונה היתה טובה, אבל זה האיר קצת עניינים שלא היו נוכחים בפעם הראשונה שעשינו את התרגיל״. 

תהום התייפחה: ״מה שאני מרגישה ומה שהוא מתאר זה שני דברים אחרים לגמרי״.

״יש המון חוסר דיוק בחוויה של דן. המון המון לא מדוייק לו. גם במגע, גם בגרימת כאב״.

״אני בכלל חושבת שיש איזה עניין עם המגע, שמאז שחזרנו אני לא חושבת שהיה הרבה מגע אקראי בינינו, הליטופים… זה לא משהו שהוא טבעי לי כל כך. אני מאוד אוהבת לעשות את זה אבל אני לא מרגישה שזה טבוע בי, חרוט בי, הדבר הזה״. 

״את צריכה להזכיר לעצמך. את מזכירה לעצמך?״

״לא תמיד״.

״אני מסתכלת על זה שאת בוכה, את לא מבינה, את נראית ילדה נזופה, עצובה, שיושבת בפינה ולא מבינה מה קורה לה. יש לה הרבה כוונות טובות, הרבה רצון טוב ואהבה בלב, והיא לא מבינה איך זה מגיע למצב שהיא כל כך לא טובה, מאכזבת, לא מדוייקת… ודן זועם. 

אני רק רוצה להסב לתשומת לבכם מה סיפרתם. הכל התפוצץ והפך להיות מרוסק בעקבות פונקציות מאוד מסוימות. את מנסה לקשר את זה למשהו שקשור למין, למגע, אבל זה התוצר. למה קשור כל מה שדן סיפר שהוא לא יכול לשאת?״

״אני חושבת שמה שבולט לי זה העניין של הניהול שלי של הדברים״. 

״ברגע שאני צריך לפקח על זה, לראות שזה נעשה, שאני לא יכול לסמוך עליך, *זה* העניין. שזה שם אותי בתפקיד הזה שהמטפלת מכנה ׳ההורה׳. *זה* מה שמכעיס אותי. זה המקום שאני לא רוצה בכלל להיות בו״.

המטפלת שיקפה בטון אמפתי ורגיש: ״איזה זעם. זה סוג של זעם רצחני. את שמה לב על מה זה מתרסק לו ומעורר זעם רצחני? אחריות. את קראת לזה לנהל את זה. להיות אחראית על כך שזה יקרה. דן אומר ׳את יודעת מה אני אוכל. אני לא אקח סתם פיתה מהמקרר בלי כלום וזה אוכל מבחינתי. את יודעת כמה אני עובד קשה על התזונה הספציפית שלי. השארת שם כף וחצי, שמת לב שאין. מה עשית עם המידע הזה? הוא נפל לך. לא התעכבת עליו. הפלת אותו. מה יש במקום הזה שמעורר זעם רצחני? את הופכת אותו להיות האחראי הבלעדי על עצמו. אם אין אני לי מי לי. ואם אני רוצה לסמוך אז אין לי על מי. 

את מוכיחה לי פעם אחר פעם שאני זה שמחזיק את הכל ולא תדאגי לאוכל שלי. תשכחי ללכת לקנות תמ״ל, או תשכחי לשאוב ולהשאיר במקפיא. זה פשוט לא יהיה בזכרון שלך זה שאני צריך לאכול. ואני לא יכול לאכול כל דבר. זה משאיר אותי זועם. את לא האמא שעשתה את זה במקור, אבל את משחזרת את זה בצורה יומיומית כשזה קורה. בשביל לדעת מה הנקודות הרגישות של בן הזוג שלנו אנחנו צריכים להבין את המוח הזוחלי שלו.

יש גם פצע שהוא זוגי בנקודה הזו. כשדן התחתן איתך לא יכולת להציע לו את הפונקציה ההורית הזו בראש שקט. לדאוג למסגרת הבסיסית, שהבית יהיה נקי״.

״לא התחתנתי איתה כי חשבתי שהיא תהיה עקרת בית למופת. אם הייתי מחפש מישי שתעשה את זה לא הייתי לוקח את תהום. זאת לא היתה הselling point״. 

״לפונקציות האלה יש משמעות במיוחד, ואני אגיד את זה שוב, במיוחד כששם יש גם את הפצע. בבית שלך שגדלת בו את דאגת לאוכל. אז מה עם המקום הזה בתוכך? את אומרת ׳לא מעניין אותי, יסתדרו׳?״

״זו תגובה של אמא שלי… ׳טוב הם ימצאו מה לאכול׳. אבל אני כן עשיתי לעצמי איזשהו תהליך לאורך השנים. אני זוכרת שבערך בגיל 35 אמרתי לעצמי: ׳וואו זה כל כך קשה לתכנן את זה!׳. בגיל 13 הייתי פשוט פותחת את המקרר, רואה שאין מה לאכול ומכינה משהו, או מנשנשת שטויות. לא היתה אחריות לאף אחד על האוכל״. 

״אני מבינה שאחד הדברים שדן תורם לך זה את יכולת ההחזקה ההורית שלו. הוא נאלץ להחזיק את עצמו מגיל אפס. אחר כך הוא החזיק את הבן שלו ודאג לו. אני חושבת שמעבר לזה שאת אוהבת את דן ואתם אטרקטיבים אחד עבור השני, נפשית- את יודעת שאפשר לסמוך על דן שלא יפיל אתכם. הוא יפרנס, הוא ינקה, הוא יכין. זה עשה לך רוגע והמון בטחון. כרגע דן פשוט מתפוצץ שאת לא שותפה מלאה. הוא אומר ׳אני כבר לא רוצה ולא יכול להחזיק את זה לבד. מיציתי את תפקיד ההורות. רוצה להיות לא שולט או אפילו פשוט נשלט. רוצה שמישהו שם יחזיק, ידאג ואני אוכל להניח ראש ולחוות משהו שלא יכולתי לחוות כתינוק, כילד׳. 

זה בערך הפצע של דן, שאם את רוצה לדעת מאיפה הכל מתפוצץ אצל דן, מה מתרסק שם זה בדרך כלל במקום שהוא מחזיק, שהכל עליו. ואז הוא גם לא רוצה להיכנס למרחב מיני כי הוא לא רוצה להחזיק גם אותו. לפני שהוא הסכים להיכנס לחיים משותפים ואינטימיות ארוכת טווח הוא ניהל את הכל לבד. הוא לא באמת נזקק לאף אחד. בשניה שהוא התחתן איתך הוא הסכים לעשות משהו שרק איתך הוא הסכים לעשות. אני חייבת שתביני מה המקום שאת נכנסת אליו. את נכנסת למקום מאוד קשה. הוא נתן לך הרשאה לתקן את פצעי הילדות. מכולם רק את היית המקום המאוד שווה ולכן הוא נתן לך את ההרשאה. אבל ההרשאה הזו באה עם חובות, לא רק עם נפש מאוד אוהבת. את זו שתתקני לו את פצעי הינקות. לא תשכחי לתת לו אוכל, ולא תשכחי לתת לו את זה בזמן, כי תינוק שלא אוכל בזמן זועם״. 

המטפלת שאלה אם יש אפשרות שתהיה מנקה שתגיע פעם בשבוע. השבנו לאחר דיון קצר שאנחנו די נהנות לנקות בעצמנו ומעדיפות למצוא דרך להסדיר את זה בינינו. 

״כשילדה חוזרת מבית ספר ואין מה לאכול זה טראומה. אני מבינה למה זה נופל לך. טראומה זה דבר, או שהוא מקפיץ אותנו שאנחנו יכולים להרוג מישהו, או שזה נופל פשוט, נופל לתהום. אנחנו עוצרים בזה שאתם מנסים להסדיר את עניין הנקיון ושאת תזכרי שדברים בהם דן זועם זה דברים שאת לא אחראית. זה נופל לך, ושם זה הפצע שלו. תגיד, אתה נפלת פעם מידיים של הורה?״

״אממ, לא ידוע לי… ההה חח, בעצם כן ידוע לי על פעם אחת שנפלתי בהולנד לתוך התעלה הקפואה בגיל שנתיים או שלוש ואבא שלי משה אותי החוצה מהשיער. אבל לא נראה לי שנפלתי מידיים אלא שרצתי ונפלתי. אני לא זוכר את זה, אין לי זכרון של זה״. 

״הזכרון שלך הוא לא קוגניטיבי, הוא הזעם הרצחני הזה, זה הזכרון. הוא עדות חיה״.