ביום א׳ הבחנתי שהשיער שלי חצה את הגבול בין מפוזר וחמוד למוזנח ופרוע והתקשרתי לספר הקבוע שלי ב16 השנים האחרונות לקבוע תור. לא היה מענה, וגם לא כשניסיתי למחרת. הסטוריז שלו באינסטגרם הלשינו שהוא מסתובב בין גורדי שחקים בפאר המלוקק של דובאי. הוא מרבה לנסוע לחו״ל לחופשות קצרות אבל בדרך כלל מעדכן בפייס בהודעת: ״המספרה תהיה סגורה בתאריכים״.
בגלל התחושות הקשות שמבעבעות בי מאז הפגישה הדפוקה האחרונה עם המטפלת וביתר שאת מאז הסשן המחורבן בערב שבת, בו שוב בפעם ה*אפילו אלוהים התייאשה ואיבדה ספירה כבר מזמן* יזמתי, קיוויתי, התמסרתי, ספגתי, הענקתי, עינגתי ואז הופקרתי ונזנחתי… הרגשתי שזה נהיה כמעט צורך קיומי להסתפר.
גם היום לא היה מענה אצל הספר הקבוע, וראיתי אותו בסטורי מדגמן גלבייה לבנה ומקפץ על הדיונות עם חיוך מאושר.
חיפשתי בגוגל ״עיצוב שיער לגבר תל אביב״ והגעתי ל Old School Traditional Barbershop בשכונה הישנה (פלורנטין, בה חייתי ובעטתי בין 2002 ל 2018). ניסיתי לקבוע תור לצהריים דרך האתר אך נתקעתי כשהאתר ביקש את הקוד ששלח בהודעת סמס. לא התייאשתי, התגברתי על ביישנותי והתקשרתי. הסברתי שאני בנאדם מוזר ללא סלולרי ולכן לא מצליח לקבוע תור דרך האתר. הבחור מהצד השני של הקו אמר שזה עושה אותי לא מוזר אלא אחלה גבר וקבענו לחצות היום.
ענני שרב אפורים כיסו את השמיים וטיפות גדולות הרטיבו את המדרכה. הקדמתי בכמה דקות והתיישבתי. היה לי קצת מאתגר עם השיחה בין הגברים שם, בה כל משפט התחיל במילה ״אחי״ ואז הסתיים במילה ״אחי״. ברקע התנגן בלוז אורבני מודרני מינורי וכאוב שדיבר אלי קצת יותר מדי. הספר היה צעיר למדיי וציין שהוא אוהב את הסטייל שלי. (הפתיע אותי, כי לא חשבתי שיש לי כל כך סטייל anymore). נתתי לו יד חופשית כהרגלי וכשהוא שאל איך אני בדרך כלל מסדר את השיער משכתי בכתפיי, חייכתי ועניתי שמה שהוא רואה זה מה שזה.
הוא עבד עליי כחצי שעה שזה בערך פי שלוש ממה שאני רגיל. גילח, דירג וקצץ קצוות מיקרוסקופיים בריכוז עילאי של פסל או צייר. כשסיים לא יכולתי שלא לחייך אל הגבר הנאה שהשתקף מהמראה וחייך אליי בחזרה. הספר שאל אם זה בסדר לצלם אותי (״כזאת יצירת אמנות עשית פה, ברור שזה בסדר!״), הודיתי מעומק לבי על החוויה המשמעותית, עיגלתי את התשלום כלפי מעלה ויצאתי אל השכונה ההומה, כשבינתיים השמש היוקדת חזרה.
הודיתי לעצמי וליקום על האומץ לצאת מהקיבעון, וחשבתי שאולי באמת הגיע הזמן להרפות מהנאמנות הנצחית והמוחלטת שלי וכל המונוגמיה הזו.
(צולם מהiPod שלי 😉 )
