אתמול בבוקר קפצתי לפלורנטין לרכוש לתהום את זר יום הנישואין המסורתי אצל אותה מעצבת שעיצבה את זרי החתונה. בצהריים עשינו מסיבה לכבוד יום הנישואין עם יין לבן ניו זילנדי וקצת פסיכדליה, והיה באמת סשן חזק ומעולה, תהום גמרה פעמיים ואני פעם אחת וכל האורגזמות היו חזקות, מטלטלות ומספקות.
אחה״צ התחלתי להרגיש קצר נשימה, האף היה סתום, הלב הלם במהירות ומדידות לחץ הדם היו גבוהות מאוד.
פתחנו את כל החלונות, ניסיתי להירגע ולנשום עם מגבת סביב הראש מעל סיר מים רותחים. תהום ניסתה להסיח את דעתי והפעילה אותי בעזרה של הוצאת ציוד הצלילה מההשרייה ופרישתו על מגבות על הרצפה בעודה מדברת אליי כאל ילד קטן ומשבחת אותי שאני ממש עוזר. :)
אחרי כשעתיים שראיתי שהמצב לא משתפר ואני עדיין מרגיש את החנק שהרגשתי מתחת למים במלדיביים, ושאפילו כששכבתי על הספה ולא עשיתי כלום הלב דהר על מאתיים והנשימות לא הרוו, ביקשתי מתהום לקרוא לאמבולנס.
הפרמדיקים הגיעו כעבור עשר דקות, אישרו שלחץ הדם גבוה ועשו אקג שיצא תקין. במכונה שלהם היה עיגול גדול שהאיר באור כחול בהיר וציינתי שכחול נראה חיובי. הם צחקו שזה בסך הכל מעיד על תקלת תקשורת. ביקשתי שניסע בכל זאת למיון כי למרות שנרגעתי קצת, הנשימה עדיין היתה ממש לא תקינה. בדרך הבחנתי שאנחנו עומדים ברמזור ושאלתי בחיוך ילדותי: ״איך זה שאנחנו מחכים? אנחנו אמבולנס!״.
מיון איכילוב היה עמוס וכאוטי ביום שישי בערב, ועברו שלוש שעות עד שבכלל ראיתי רופא. הצעתי לתהום שתלך הביתה אם היא מעדיפה והיא עשתה לי פרצוף של ״מה אתה דפוק?״ והדגישה שהיא נשארת איתי כאן. הרופא הצעיר החתיך והמגניב אבחן שהסטורציה בסדר והאקג תקין, אני לא מצפצף, יש לי קשר לימפה מוגדל בגרון וקרוב לודאי שזה אותו עניין ויראלי שאני סוחב כבר שבועיים וחצי. הוא נתן לי אינהלציה שעזרה לי להשתעל עמוק יותר ולכייח ושיפרה את ההרגשה באופן כללי, ושחרר אותי ב1 בלילה עם מרשם למשאפי ונטולין וסטרואידים. נפרדנו מהאח הנחמד ואמרנו לו שהיה כיף איתם למרות שהבנג היה הכי פארש שאי פעם קיבלתי.
בבית התכרבלנו לפני השינה, ואמרתי לתהום שנדמה שהחוויות הרומנטיות שלנו בתקופה זו קשורות יותר להתמודדות ובנייה לטווח ארוך מאשר לעונג וכיף טהור שאני מקווה שעוד יגיעו בהמשך.
