לפני 17 שנים. יום רביעי, 7 במאי 2008 בשעה 20:08
אני יוצא מהבית תיכף.
מזכיר לעצמי לעטות את שריון השפיות.
השריון הזה שמונע מהדברים לחדור עמוק מדי.
הקול הבוגר שיודע להרגיע ולכוון את הילד, שיהנה, שיהיה מבסוט.
אני יוצא עכשיו, ולא יודע איך אהיה כשאחזור. הספיריט שלי מורמת, אינפלייטד. זה עושה אותי פגיע לקוצים. קוץ קטן והנפילה מהירה וכואבת, ומה שהורג זו לא הנפילה, זו העצירה הפתאומית.
מצד שני, לפעמים יש גם ריחופים עקביים ונחיתות רכות. תיפוף עצבני עם הרגל על קרקעית הסל לא יעזור במילא. ואמנם בספורט אין "מגיע לי" אבל מגיע לי.
מטרות להערב :
להנות. לפני ואחרי הכל, לא משנה מה קורה ומה לא. התמקדות בתחושות. מינימום רדיפה, מינימום ציפיות. לחייך. לשמור על חשיבה חיובית ושפויה דרך כל הפיתויים, התסכולים, החרדות, השתיההההה, וכל הבלתי צפוי.