מתחת לפרווה

היתה לי שעה לשרוף, בין 22 ל23, עד שאכנס למקלחת ואתחיל להתארגן, ובצ'ט התחילה לדבר איתי אושיית האושיות (הכוסית!), זו שקיבלה אותי כל כך יפה לדאנג'ן ולכלוב לפני שלוש שנים וחצי. אז היא היתה מרכז העצבים הקהילתי, הכל עבר דרכה, ואם היית בחור גבוה ועסיסי ונכנסת לצ'ט והתחלת לרחרח, ישר היו שולחים אותך אליה לבדיקה. היא היתה יושבת על הבאר בגנון, ואם רצית לדעת מי זה מי, היא ידעה הכל וגם שמחה להכיר ולשדך. היא לא היתה במסיבות שנתיים, דיברה על שובע, אבל אמש הרגשתי בדבריה שהרעב מדגדג, ושכנעתי אותה באותות ובמופתים להצטרף אלי. הרגשתי כבוד גדול ותחושה של סגירת מעגל.

הגענו ללימיט בחצות וחצי, ממש בהתחלה, כאשר אני חמוש בתיק מלא אביזרים בשביל הסשן שאמור היה להיערך עם הפרחונית בפלייגראונד, שעה וחצי אחרי. (ועם נצנצים כחולים בשיער, חולצה קלילה וצמודה מאממת, ותחת נקי.) היה נדמה לי שהבחנתי בניצוץ קנאה בעיניה היפות של נומרו אונו. (; השעה הראשונה עברה בסתמיות, עוד לא היו הרבה אנשים, ואז הגיעה השעה היעודה לנדוד למסיבה השניה, חמש דקות משם.

כשהגענו לפלייגראונד המצב שם היה עוד פחות מזהיר, עם מעט אנשים, מוסיקה חזקה מדי, ואווירה מנוכרת. מחוץ למסיבה התגודדו עשרות בני תשחורת משולהבים ולא קשורים, שכנראה שהעובדה שלא נתנו להם להיכנס למסיבה גרמה להם להשתכנע שמדובר בשוס היסטרי, והם צבאו על הדלתות והמתינו. הפרחונית עוד לא היתה, אמרה שתבוא בשתיים, ובינתיים העברתי את הזמן בריקודים ובקיטורים עם האושייה על איך סצנת הבליינות הבדסמית התדרדרה.

השעה כבר היתה שתיים וחצי, לא היה סימן לפרחונית וגם לא למארגן המסיבה, והרחבה החלה להתמלא בכל מיני ילדות יפות ומעוצבות, שאין להן שום קשר לבדסם או לקהילה, והתחלתי להבין שגם אם תגיע הפרחונית - סשן כבר לא יהיה פה. החלטנו לחזור ללימיט. ביציאה נתקלתי בדובשנית המטריפה שהבטיחה לי בצ'ט שאוכל למזמז את התחת ההולך ומתחטב שלה. שכנעתי אותה ואת חברותיה להצטרף אלינו ללימיט ולדלג על הפלייגראונד. (חח, בסופו של דבר הסשן שלא היה גרם מקסימום נזק במינימום תועלת.. זה יכול היה להיות עצוב, אלמלא זה היה כל כך משעשע, על חשבוני כמובן.)

עכשיו הלימיט כבר היה מפוצץ, עם אווירה נהדרת והרבה אקשן מסביב. התיישבתי לצידה של אונו ודיברנו בחמימות. נראה לי שהיא שמחה לשמוע שלא היה סשן בסוף. ניסיתי לשכנע אותה לעשות איתי סשן פומבי היסטורי במקום, והיא סתמה לי את הפה בנשיקה.

כשחזרתי מהבר חמוש בבירה נוספת נתקלתי שוב בדובשנית המטריפה. היה לה מחוך אדום מהפנט, ומבט כובש בעיניים, ונורא רציתי לגעת בה ולא ידעתי מאיפה להתחיל, למרות שהיא התבוננה בי בצורה מזמינה וחד משמעית. לבסוף הנחתי את הבירה שלי והשתיה שלה בצד, והתחלתי לתת לשפת הגוף להתבטא. והו, זה היה חזק. לא נגעתי בבחורה זמן רב, בטח שלא בצורה מינית ועוד יותר מזה לא בצורה דומית. (אני באמת חושב על זה הרבה לאחרונה, אם אני יכול בכלל להיות באינטימיות עם מישי בצורה ונילית לגמרי, בלי לגעת באגרסיביות, בלי לבטא גם את הצדדים השולטים שלי... התרגלתי...) אבל הדובשנית ספגה את הסטירות בהנאה, וגם את המשיכות בשיער ובפטמות, ואת כיפוף הידיים, והכאפות לחזה המפואר שלה, והנשיקות הלוהטות והספנקים, והרגשתי שאני עוד שניה טורף אותה. אמרתי לה שהיא הדבר הכי טוב שקרה לי כבר חודשים ארוכים. ובדיוק אז באה חברה שלה ואמרה לה שהן צריכות ללכת.

בינתיים האושיה הלכה גם, אונו התעסקה באיזה סשן מחטים, ומצאתי את עצמי קצת בודד. לפתע נתקלתי בעיניה המאירות של האוכפת. (זה היה מין לילה כזה, שבו מצאתי את עצמי שואב המון אנרגיה ונחמה דווקא מה'דור הישן'.. משיכון הותיקים, ותודה גם לזוחלת על האור והתקווה) התיישבתי לידה, והיא הביטה לי בעיניים. פתאום, משומקום, אמרתי לה שאני מרגיש שאני עומד לבכות. היא הניחה את הראש שלי עליה, ועודדה אותי לשחרר. בכיתי, לא יודע למה, לא ידעתי שהיה בי את הבכי הזה בכלל. הוא גאה בשניה, בלי שום סיבה לכאורה, והמשיך דקות ארוכות בחיבוקה האוהב והאיכפתי של האוכפת.

את השעה האחרונה ביליתי על הספה עם אונו, שכמעט ונרדמה בזרועותי. בחוץ כבר עלה האור, יחד עם ההכרה שגם הלילה אני חוזר לבד, רעב חרמן ומתוסכל, ושזה בסדר. כשחזרתי קראתי את הדגשים שכתבתי לפני שיצאתי. עמדתי במטרות שהצבתי לעצמי בסך הכל, אני חושב. אני מניח שבסוף אני אגיע עם מישי לאינטימיות, וכשזה יקרה זה יהיה לוהט וממושך וחזק ומטלטל. אבל מתי זה יקרה, אני פשוט לא יודע. כשאלוהים תחליט שאני באמת מוכן, כנראה.

לפחות המשקל בישר לי טובות. בפעם אחרונה שהמשקל הראה לי את הספרה 3 הספרה שמשמאלה היתה 9. (לפני 6 חודשים) והבוקר המשקל חייך אלי עם 83. המשקל הכי נמוך מזה שנתיים וחצי.

וטבלת התקווה שלי מתארכת...

||||/ ||||/ ||||/ ||||/