כשיצאתי מהמים בתום צלילת הקניית הביטחון לצוללים מתקשים הרגשתי צוהר קטן של אוויר נפתח בתחתית קנה הנשימה ומזרים אוויר בוקר קר לאזור שהיה חסום במשך 7 שבועות, מאז שהמדריך נטש אותי מתנשף לבדי באמצע האוקיינוס ההודי פעמיים תוך 24 שעות ביממה הראשונה של ספארי הצלילה במלדיביים. ההרגשה היתה כמו הקרירות המרווה של כוס מים צוננים כשצמאים ממש ביום שרבי.
את גילעד הכרתי דרך מכרה משותפת, וכשהצצתי לו בפייסבוק גיליתי שיש לנו שני חברים משותפים, אחד מהם מדריך הצלילה המשפחתי. הצאצא אישר שהוא אחלה גבר וארכיטקט ביטחון אישי, אז בתחילת השבוע כתבתי לגילעד שהגיע עד אליי עוד באותו היום לשיחת היכרות ממושכת ומעמיקה.
נפגשנו ב7:30 בנמל קיסריה בעשר מעלות+רוח ולאחר התדריך וההתארגנות נכנסנו למים שהיו חמימים יחסית, 15 מעלות שלמות. המשימה הראשונה היתה להכניס את הפנים למים כשאני בעמידה וביצעתי אותה בהצלחה. המשימה השניה היתה לעשות את אותו הדבר אבל בשכיבה, כמו שנירקול עם נשימה מהוסת. ברגע שנשכבתי על הבטן והסתכלתי למטה הרגשתי מצוקה נשימתית עזה וגילעד הסביר לי שזה המוח אומר: ״Oh no it’s THIS shit again״. אני חושב שרק אז הבנתי באמת כמה פחד צברתי, איזה פצע פתוח עמוק נהיה לי סביב הנשימה, ואיך הטראומה לא עוברת מעצמה ורק צוברת מומנטום כמו כדור שלג.
ביצעתי את הפעולה שהוא לימד אותי בתדריך, לקחת אוויר ואז לנשוף אותו בבת אחת בכוח, ולחזור על הפעולה מספר פעמים. הוא הסביר שהגוף מחליט מתי לנשום לפי כמות הCO2 שמצטברת ולא לפי כמות החמצן, ושפעולת הנשיפה היא זו שמעלה את הסרוטונין ומרגיעה בעוד שפעולת השאיפה מעלה את האדרנלין והחרדה. לכן נשמת היא לופ כשנוצר כשהCO2 בעצם לא מתפנה במלואו. האינסטינקט הוא לשאוף עוד, מה שרק מונע עוד יותר את פינוי הCO2. (מקווה שאני זוכר נכון ולא עושה סלט גזים ביולוגי).
הצלחתי להירגע קצת, גילעד סימן לי לשחרר את הידיים והגוף, ולאחר מספר דקות העמקנו לשני מטר וחצי ונשכבנו קצת מעל הקרקעית. גילעד סימן לי תרגילים בחשבון פשוט: להשלים עם האצבעות ל11 או ל13 וברובם עניתי נכון למרות שלא הייתי בהקבצה א׳ במתמטיקה. לאחר מכן עברנו לשחק אבניירומספריים והוא ניצח פעמיים לצד כמה תוצאות תיקו. המטרה היתה להעסיק את האונה השמאלית של המוח כך שהאונה הימנית לא תתחיל לפתח תסריטים של סרטי אימה. מדי פעם הצלחתי להרגיש נינוח ולנשום רגיל מתחת למים.
תרגלנו הוצאת וסת מהפה והצלחתי ללא קושי מיוחד, גם כשגילעד חטף לי את הוסת. בתרגיל הורדת המסכה גיליתי שברגע שהמסכה יורדת מהפנים אני מתקשה מאוד בנשימה למרות שהוסת נשאר לי בפה והמסכה היא לא זו שמספקת לי את האוויר. ביצעתי את התרגיל 3 פעמים שהיו קשות ומלחיצות, באחת מהן כמעט התייאשתי וקפצתי למעלה אבל גילעד החזיק אותי וזכרתי שהתנאי היחיד שהציב היה שאני לא עולה בשום פנים ואופן. בפעם השלישית הוא לקח לי את המסכה וסירב להחזיר במשך כמה שניות. לאחר שחטפתי אותה והרכבתי בהצלחה הוא שאל עם סימן הידיים האוניברסלי אם הכל בסדר, ועניתי לו עם סימן הידיים האוניברסלי שילך להזדיין.
התקדמנו קצת בתוך המים, שיחקנו שוב אבניירומספריים והפעם ניצחתי אותו 3 פעמים אם כי אני לא בטוח אם באמת למדתי את האסטרטגיה שלו במשחקים הראשונים ויישמתי התאמות בהצלחה או שהוא פשוט נתן לי לנצח. סימנתי לגילעד שמתחיל להיות לי קר, הוא סימן בחזרה שנמשיך עוד קצת, ואחרי 22 דק׳ מתחת למים שהרגישו כמו 40 התקדמנו חזרה למזח. טווסונית ים תיכונית צבעונית באה ללוות אותי ולהזכיר לי את המשיכה העיקרית שלי לעולם התת ימי.
