הבוקר אצל האוסטאופת פרצתי בבכי כשהוא נגע לי בשכמות. כל משקל העולם רובץ עליהן. כשהוא תקע את המחטים בשוקיים הגדושות במתח ובשכמות אמרתי: ״במקום אהבה אני מקבל דקירות. סיפור חיי״.
אתמול היה יום נוראי. המועקה בחזה הלכה ונהייתה בלתי נסבלת ולא עברה גם כשתרגלתי נשימות מיינדפולנס. ניסיתי לישון ולאכול ולנגן ולהתקדם בכל זאת עם המטלות הרבות. בצהריים אזלו כוחותיי להתמודד ולקחתי 2 קסנאקס, ואז עוד אחד, ואז עוד אחד. שתיתי בקבוק בירה ושתי כוסיות טקילה ונרדמתי עד 23 כאוב ומובס. לקחתי כדור שינה כדי לא לחרבן לגמרי את מחזור השינה ובסופו של דבר התעוררתי בבוקר עם קצת פחות חרדה מאתמול אבל עם המון משקעים.
בשבת בבוקר לפני שיצאתי לצלילה הטיפולית תהום אמרה שהיא הולכת להיפגש עם חברה אבל הבטיחה שתהיה בבית כשאחזור. 25 דק׳ אחרי שחזרתי היא כתבה לי ״מאמי תעדכן אותי אם אתה מגיע ואני עוד לא בבית” וכשעניתי שהגעתי לפני 25 דק׳ היא ענתה: ״אה מגניב אז אני עוד מעט אחזור״. בסופו של דבר היא חזרה רק אחרי שעתיים, במהלכן הספקתי להחזיר את הרכב לפלורנטין ולחזור ברגל, לנקות את ציוד הצלילה, לאכול, לצפות בסרטונים מהצלילה, להיתקל בבעיות עם תוכנת העריכה של גופרו ולהתחיל דיאלוג עם התמיכה שלהם, בעוד הזעם הרצחני המפורסם שלי הולך, גובר ומבעבע.
למרות הכל נזכרתי בדברי המטפלת על עצירת כדור השלג והצעתי לתהום זמן איכות. דיברנו שעות ארוכות ובסוף גם עשינו סקס מהוסס, מוזר, ולא מספק אבל זה לא שיפר את ההרגשה ובעיקר שיקף והציף את כל הבעיות הקיימות והידועות.
אני בכלל לא בטוח שהיום הזה לא ייגמר בקרוב, כמו אתמול. אני מרגיש depleted מכוחות להתמודד, מתפוצץ מרגשות רעילים ובודד לגמרי במערכה מולם.
