מתחת לפרווה

אני רץ מדבר אחד לשני כמו מתמודד בתכנית ריאליטי מעופשת. הראש שלי משול לשולחן עבודה עם המון פתקים בצורות שונות שנערמים עליו בתוהו ובוהו, ורק אני יודע את הסדר והשיטה.
הפליירים המרהיבים מוכנים וכבר התחלתי להפיץ אותם, העברתי את קטעי האודיו המיוחדים לMP שאמור לנגן אותם במהלך ההופעה, קופ"ח הזונות לא אישרו לי טופס 17, הלילה ברדיו ירושלים ידידתי הסקסולוגית תדבר על ההופעה, היום נסיעה לחדרה ואז חזרה עם הנגנים ואז מסיבה בלילה ומחר בבוקר שוב עבודה, היה אצלי מנכ"ל של חברה ממשלתית מוכרת לצרכי הפקת ההמנון של אותה חברה, כולן רוצות את ליטרת הצומי שלהן, החצ'קונים עוד לא עוברים, עוד לא הספקתי לעשות ספונג'ה, הלקוח שלי לעכשיו מאחר, הטוגה ללילה עוד לא מוכנה ועל בגדים ולוק להופעה עוד בקושי התחלתי לחשוב. כושר השירה/נגינה שלי עומד ביעדים, ניגנתי סולו גיטרה חמוד מאוד לשיר של לקוחה אתמול, בערב הכנתי שוקי עוף ותפו"א ברוטב ברביקיו בתנור, הגבייה עדיין תקועה, האכילה הרגשית של הימים האחרונים החזירו אותי קילו וחצי למעלה, אני משתדל לשים זין על הכל ולהיות חופשי עם הטמפו שלי

את זה כתבתי בבוקר, ושמרתי כטיוטה בשניה שהגיע הלקוח. מאז עוד הייתי בחברה הממשלתית בשביל לגבות מקדמה והתברר שמנהלת החשבונות מכירה את שני ההורים שלי, כל אחד אחרת, נסעתי לחדרה, הסתובבתי עם היורש, אמו הקפיצה אותי לרכבת במשב רוח טובה, ניהלתי חזרה קשה מול נגני הנאמנים אך עייפים ומבולבלים והתעקשתי על כל דבר כאילו החיים שלי תלויים בזה, וגם הוספתי את המשפט הצביקה פיקי (ניב פולני קר וקשה במיוחד) : "הזדקנתי בשנתיים לפחות במהלך החזרה".

עכשיו אני לבוש בטוגה (שהאקסית השאירה לי במכולת מוכנה ללבישה עם פתק חמוד) ומופתע לגלות שהקדמתי את התזמון של עצמי. החזרה נמשכה עד אחת, ותכננתי שלא אהיה שם לפני שתיים, והנה אני מוכן כבר כמה דקות והמסיבה רק כמה דקות ממני. השעה 1:52. ועוד פירגנתי לעצמי איחור יוצא מן הכלל בנוסף לאיחור האופנתי שמתווסף לאיחור המקצועי.

חברה יקרה כתבה לי שלא אכעס עליה בגלל שהיא לא באה ללימיט בעיקרון. עוד לא השבתי לה שלא מדובר בכעס בכלל, אלא באכזבה, ובכזו אני לא יכול לשלוט.

חייב ללכת. השעון קורא לי. הימים האלו ארוכים ועשירים, והיות שכמעט הכל דברים טובים שרק עומדים בתור ומחכים לי שאטפל בהם, שיזדיין הלחץ, ושיזדיינו כולם. אני מלך, בטוגה, ויש לי מסיבת שבועות לחלק בה פליירים.