מתחת לפרווה

הבוקר נפתח ברגל ימין. (:

אישות, כך הן נקראות בספר של המינגווי שסיימתי לקרוא.
אין ספק שאישות עבורי הן סם החיים, הכח המניע, הגזר בקצה המקל אשר בידו של היקום שרוכב עלי.

מצב הרוח התחיל להשתפר כבר שלשום בלילה, ברפת. יכולתי לפרוק קצת את המטען הכבד שהצטבר, לקשקש ולפלרטט, ולקבוע עם הפיינליסטית המטריפה לסושי-לאנצ'. אתמול בצהריים היא באה בחצאית מתנפנפת שחורה עם נקודות אדומות וגופיה תואמת, שפתון אדום חזק, ואוצרותיה ומשאביה הטבעיים פרושים לעיני כארץ המובטחת.
הסושי היה טעים מאוד וכך גם היא. היא נדרה להתאפק לפני שבאה, ולי לא איכפת היה להתאפק, כל עוד אני אראה שזה מטריף אותה לפחות כפי שאותי. אז התמזמזנו והרבצתי לה, והיה חם ועמוק ומחייה ומעורר.

בלילה קפצתי עם האקסית להופעה של הזמרת הבלונדינית היפהפייה שהיתה אצלי לפני חודש ומשו בברבי. עבור אמן מופיע הופעות של אחרים הן לא פעם מקור לתסכול יותר מאשר הנאה, אבל היה מוצלח ואנרגטי, במיוחד לקראת הסוף, ולראות אותה זזה ושרה ורוכנת קדימה עם המחשוף המפואר זה כיף אבסולוטי. בסוף ניגשתי אליה, היא שמחה שבאתי, ואני יצאתי בתחושה של ערך עצמי ובלי רגשי נחיתות. ההופעה שלי מחר תהיה לא פחות טובה. (:

ישנתי לבד והיטב, וכשהתעוררתי בבוקר ראיתי שיחה שלא נענתה (וגם לא נהנתה) מהאקסית הקודמת. שפשפתי היטב את עיני וצבטתי את עצמי בפטמה כדי לוודא שאכן התעוררתי. בשנה האחרונה, מאז שיש לה מישו, היא בכלל לא מתקשרת, ולאורך כל ארבע השנים מאז שנפרדתי ממנה היא לא באה לאף הופעה שלי, למרות שכל פעם התקשרתי במיוחד להזמין אותה. לא ראיתי אותה כבר למעלה משנה.
התקשרתי אליה חזרה, והיא אמרה שיש מצב שתבוא מחר, כי במילא תכננה להגיע לסט של שרית ברוך אחריה.

סיפרתי את זה לקופאיות החינניות בבנק שהיו לבושות אחת בירוק ואחת באדום, אמרתי שבאתי להשלים את הקומפוזיציה עם הכיתוב הצהוב על החולצה שלי והן הציעו לי לבוא לשבת ביניהן (המחשב היה תקוע והיה הרבה זמן לבהות בהן ולפטפט) , אחרי שפזמתי פזמון שמח ואחת מהן סנטה "איזה מצברוח טוב יש לך". היא אמרה : "אל תצפה, שלא תתאכזב..." , ואני השבתי שלא לצפות ולא להתאכזב זה כמו לאפס את החשבון. שאני מעדיף לצפות ולהנות מההתרגשות, ואז מקסימום לצמוח מכאב האכזבה. אבל לא להרגיש כלום זה לא הקטע שלי. הקופאית השנייה חייכה אלי בעיניה היפות ואמרה שזה מאוד יפה ונכון.

יצאתי והמשכתי לפזם לעצמי...

"הדרך ארוכה היא ורבה, רבה
הדרך ארוכה היא ורבת הדר
כולם הולכים בדרך עד סופה
כולם הולכים בדרך עד סופה המר
אבל אני אבל אני לבד לבד צועד, הללו הללויה הללו
ושר אני ושר אני שירי זמר נודד, הללו, הללויה הללו."

עוד מעט הולך לחמצן את השיער, והפסימיות הדאגנית שחשתי מתחילה להתחלף באופטימיות ואמונה. נראה לי שיהיה בסדר אפטר אול, ואני אפילו מוכן להשאיר פתח תודעתי לזה שיהיה מוצלח ומעולה. אני מרגיש מוכן לעשות את הדבר שאני עושה יותר טוב מכל אחד אחר בעולם, שזה להיות אני.