מתחת לפרווה

אתמול אחה"צ החזרתי את היורש לחדרה.
אמו אמרה שהיא לא יכולה לפגוש אותנו בתחנה המרכזית בחדרה ושהיא משאירה לו מפתח במקום הרגיל, ולפיכך נוצר המסלול הבא :

17:30 יוצאים ברגל מהבית לתחנה המרכזית החדשה בת"א
18:00 קו 841 לחדרה
19:25 נחיתה בתחנה המרכזית בחדרה וטיול רגלי בעיר עד שיתחילו האוטובוסים הפנימיים.
20:02 עלייה על קו 14 לשכונה המרוחקת שבה הוא גר
20:20 הוא יורד ואני ממשיך עם הקו חזרה לעיר
20:40 ירידה במרכז העיר והליכה של 2 ק"מ אל תחנת הרכבת
21:03 עלייה לרכבת הראשונה לת"א
21:50 נחיתה בת"א הגנה
22:15 הגעה הביתה

וזה אחרי שהייתי כבר פעמיים השבוע בחדרה (זו היתה השלישית)... ומחר אני נוסע שוב.

זה היה מתיש, אבל גם היווה זמן איכות לא מבוטל. היורש היה מקסים ולא קיטר, צחקנו, דיברנו, והתבוננו על פרטים מעניינים בנוף. הוא לימד אותי לפצח גרעינים, והמורל היה גבוה. שעות הדמדומים והשקט שלפני צאת השבת יצרו אווירה קרובה ומרגשת. לפני שירד מהאוטובוס אמר לי לשמור על עצמי ושאתקשר כשאני מגיע הביתה... חמוד. קניתי לי פחית היינקן גדולה לדרך חזרה, וחנקתי את הדמעות שעלו לי.

כשהגעתי צפיתי ברבע האחרון של הפסד נבחרת הכדורסל הלאומית, וזחלתי למיטה ל12 שעות שינה.
שבוע חדש.
צריך לשקם את הריסות השבוע הקודם, ולהתחיל תהליכים חדשים שיניבו את פירותיהם בעתיד.

את הכעסים, החרדות, הכמיהות, הכאבים והבדידות אני ממשיך לאגור עד שיהיה איפה ומתי להתפרק. כרגע אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי.