מתחת לפרווה

האם הגיעה שעת הכושר היומית בה אני מתרגל אקרובטיקה מילולית?
היום זה עשוי להיות מסוכן במיוחד, אני אצטרך לקפוץ ולמתוח איברים בצורה כזו שהביצים שלי עשויות להיקרע.

יממה הזויה עברה עלי.

שישי בצהרים הייתי לבד, מוצף רגשית וחסר מוטיבציה. החלטתי לקחת את גורלי בידי, התקשרתי לגבירה והצעתי לה להיפגש במרכז העיר לאכול משו ולדבר על החיים. הלכנו למיט-בר, אמרתי לה בקול הצרוד והנמוך שלי : "אני יודעת שאת מבינה אותי, ובגלל זה רציתי שניפגש. אנחנו מבינות זו את זו. את מבינה, ואני מבינההה". אני אכלתי אנטריקוט 400 והיא צלעות טלה, שתינו גוורצטרמינר דרום אפריקאי, והשיחה היתה עמוקה ומעניינת. זה עוד הרגיש מוקדם מדי להיפרד כשסיימנו לאכול, והצעתי לה לבוא איתי לקן.

בקן המשכנו לשוחח, הראתי לה את הסרט עם הפיינליסטית שהתקשרה במהלכו ונתתי לה לשמוע את המחמאות ממקור ראשון. זה תמיד עושה לי געגועים ומחשבות חיוביות על הפיינליסטית, כשאני מקרין את הסרט... בינתיים החשיך, ומפה לשם התחיל טיזינג פמדומי ביני לבין הגבירה. זה פן שלי שמתבטא פחות לאחרונה, היא לחצה על הכפתורים שלי והכפתורים שלי רצו שילחצו עליהם. נהניתי להרגיש נכבש, נדרש לציות, נשלט. חשבתי שזה ישאר ברמת הטיזינג לרווחת כל הצדדים, אך כנראה שהתגבשה איזו מסה קריטית כי הגבירה החלה להתקבע על הרעיון שהיא רוצה לקשור אותי ולהכאיב לי, וחזרה ודרשה שאביא לה חבל ושוט. הסברתי לה שזה מהווה גבול עבורי כרגע, שציות וסישון זה רף של אינטימיות שאם יחצה ייחשב סוג של בגידה בעיני. שזה יפגע בפיינליסטית, ושאני לא אוהב את עצמי כתוצאה מזה. הגבירה אמרה שהיא מכבדת את זה ולרגע שקטו הרוחות, אך לא לזמן רב.

היא המשיכה ללחוץ על הכפתורים בכשרון לא מבוטל. כשהבאתי לה את האזיקים קיוויתי שזה ירצה אותה. שתרגיש שהצליחה, ושבזאת תבוא על סיפוקה המנטאלי ושבזה זה יגמר. אבל אז היא דרשה שאעמוד מתחת למשקוף, וכשהיא קשרה אותי לא מצאתי את הכוח להתנגד, אך הערפל הורוד נעלם באחת כשהיא התחילה להצליף ולטפטף שעווה על התחת שלי. לא יכולתי לשקוע ולזרום יותר, ידעתי שזה רע, שזה לא נכון, תחושה שהעמיקה וחלחלה עם כל הצלפה ועם המילים שאמרה. הסתובבתי וביקשתי להפסיק. היא אמרה שעוד שלוש הצלפות וזהו. ספגתי אותן וחיכיתי שיעברו. חלקן השאירו בי סימנים מכוערים, במיוחד סימן אחד ריקושטי, שחור וסגול, בתחתית המותן. בלי מילים, עירום ומושפל בעיני עצמי קילפתי עם שפכטל את השעווה שטיפטפה על הפרקט והלכתי להתקלח.

דיברנו עוד קצת, הסברתי לה שאני מרגיש רע עם מה שקרה, שזה ממש לא מה שתכננתי או רציתי, ושהאחריות רובצת על שנינו. היא אמרה שזה לא ביג דיל, זה לא היווה אקט אינטימי עבורה, וניסתה לשכנע אותי במילים : "יאללה, תעשה דיליט".

השעה היתה לקראת שמונה בערב, והלכתי לישון, סוער ובהרגשה רעה. התעוררתי ברבע לשלוש לפנות בוקר. זו שעה גרועה מאוד להתעורר בה בשבת. החלטתי לעשות בליץ התארגנות ולהגיע ללימיט, בתקווה לקיים בכל זאת את הפגישה עם האקסטרה לארג' שנקבעה לחצות בלניז, בנוגע לתפקודי העתידי כברמן בפאב הדאנג'ניסטי.

הלימיט היה אפלולי ונחמד, האקסטרה לארג' הזמין אותי לדרינק ושאל "אז יאללה, אני כותב בהזמנה שאתה מברמן?" ... עכשיו, אני עוד לא החלטתי בכלל אם אני הולך על זה, כבר שנים ארוכות אני עובד רק במוסיקה, ואפילו שמחמיא מאוד שרוצים אותי, ועוד בגלל האישיות הכובשת ולוק האל היווני שלי ולא בגלל הכישורים, וול, לא יודע. החלטתי עקרונית שלפחות אנסה, אבל עוד לא החלטתי לבצע את ההחלטה. אחרי פחות משעה הכריז האקסטרה לארג' שהוא הולך לפאב ההוא, והזמין אותי לבוא איתו. הצטרפה אלינו האמהית השקטה והיפה. (בירידה במדרגות נתקלתי באחת הדומיות היפות ביותר שתמיד שומרת פאסון אך אמש שידרה חתלתוליות נינוחה, ואפילו לא ממש התרגזה כשנשקתי למחשופה המטורף. התחלתי לחשוב שאולי כדאי דווקא להישאר... פאק, רגע, יש חוט עלילה להמשיך. )



(עכשיו לקחת אוויר, זה יהיה קצת מסובך להבין.)

במונית התחלתי להבין שמדובר בקונספירציה. המידע נגלה לי טיפה אחר טיפה, בעקבות חליבה עקשנית שלי. אני ישבתי במושב הקדמי, הם באחורי, והשתיקות אחרי כל שאלה שלי בטרם בצבצה תשובה מגומגמת רק חיזקו את ההרגשה שיש משו שלא מספרים לי. מפה לשם הבנתי שהמיועד פורש מהליין ושהמיועדת להחליפו בתפקיד הניהולי היא לא אחרת מהאקסית שלי, איתה אין לי תקשורת בכלל כבר שלושה שבועות, מאז שביקשה ממני בהודעה בכלוב להתנתק ממנה ולא לחפש אותה ולא להתקשר אליה ופשוט לתת לה ללכת כי אני הורס לה את הלב. גם האקסטרה וגם האמהית הביעו פליאה מדוע זה מהווה אישיו בעיני. אני לא הבנתי איך זה יכול ש*לא* להיות אישיו בעיני, ועוד יותר מזה איך יכול להיות שהאקסית לא חושבת שמן הראוי שנדבר על זה קודם, היא ואני. אני אמור לפגוש אותה לראשונה אחרי חודש של נתק בסיטואציה בה שנינו עובדים באותו פאב קטן במפגש קהילתי? (מבולבלים? גם אני.)

הלכתי הביתה שטוף מחשבות והגעתי בחמש וחצי לפנות בוקר, עירני לגמרי ועם לב פועם מאוד. החלטתי לקחת על עצמי את האחריות ולהתקשר לאקסית להבהרות. כיבדתי מאוד את הנתק שביקשה, גם כשהיה לי קשה עם זה. אבל גם לא הבנתי איך הנתק מסתדר עם הבחירה שלה כמנהלת ליין - בי, כברמן. (אני כותב וזה נשמע לי הזוי יותר ויותר. זה החיים שלי בכלל?)

הסתבר שהיא בלימיט, שהגיעה אחרי שהלכתי. הצעתי להיפגש ולדבר במיידי. חצי שעה אחרי זה נפגשנו בדירתה. דיברנו ארבע שעות בכנות, לאחר שהתקלפה מקליפת הפוזה האדישה וה"חזקה". התחבקנו. הגבול נשמר, גם על ידה. היא לא רצתה שאעשה משו שאצטער עליו אחר כך. המתח המיני-רומנטי-פמדומי הורגש היטב. הגעגוע היה גדול, והאהבה מורגשת.

חזרתי הביתה, עשר בבוקר. התקשרתי לפיינליסטית לספר לה את קורותי מאז דיברתי איתה לאחרונה, בערב הקודם. גנבתי כמה דקות של הצחקוקים הרגילים שלנו לפני שהתחלתי בפירוט. ידעתי שזה יוריד לה את המצברוח. היא הגיבה בסדר. מתינות יחסית וללא הדחקה פאסיב-אגרסיבית. אחר כך עוד היתה לנו שיחה מתוקה בצ'ט.

איך הכל מעורבב, כמו פאקינג סלט תפוחי אדמה במיונז.
הפיינליסטית אומרת שאסור להשאיר אותי לבד. (:
מתישו בחיי התגבשה אצלי ההכרה שאני תמיד חייבת להקפיד להיות השרוטה והאכזרית יותר מבין הנקבות, וכנראה בגלל זה כל הקשרים שלי נראים כמו האבקות נשים בבוץ.