גאד אני מתגעגע.
ולפתע בהיות ההכרה מנצנצת שיש אנשים שיקראו את זה, המחשבות מתחילות להתפזר, וקשה לדעת מאיפה להתחיל.
אבדתי בדיווח כפי שאבדתי בחיים. מאסתי באפיקים הישנים ויצאתי במסע צלב אחר חדשים, וככל שאני צועד יותר אני מרגיש אבוד יותר ועצוב יותר. ומאידך יודע שאין מלבד הצעדה להביא אותי אל מקום טוב יותר עבורי.
על מה לספר? על הלילה שעברתי כברמן בברוקדה? על איך שהאנשים מגיעים רק לקראת שש בבוקר, דלוקים ומגעילים, ואיך שאני יודע שהגישה הסלחנית כלפי תתחלף בגישה תובענית, ממש כפי שזה עם כל אישה?
על איך ולמה הפיינליסטית זרקה אותי?
על איך הבנתי ונזכרתי שוב מדוע נפרדתי מהאקסית?
אם אצטרך לתאר כל בדל אינראקציה ותוצאותיה של כל כוס שתייה לא ישאר לי זמן לישון ולאגור אנרגיה כדי להיות אבא טוב עבור היורש, איתו אבלה את הסופש לאחר שאשן ארבע שעות מינימאליות, כמו נפוליאון.
יצאתי שוב לאוויר הפתוח והוא מכה בי קר ומזוהם. אני אומלל כפי שכל אהובותי יכולות לקוות שאהיה.
רווי בשנאה, לשם שינוי לא עצמית.
הייתי אוסף את הכל בשקית אשפה ענקית ומשליך לזבל.
מחר או מחרתיים כשיהיה זמן ותהיה עירנות מינימלית אני אכתוב באמת, ומה שישאר רלוונטי מכל השיט שמפוזר כרגע על רצפת חיי המשופשפת מן הסתם יתבטא אז.
להת' לכולם.
(וב"לכולם" אני מתכוון לכל מאות הצופות והצופים שנכנסים לבלוג כל יום גם אם לא כתבתי שבוע. שרובכם לא משאירים זכר לביקורכם, ואת הדעה שלכם לגבי הכל אני לא שומע וכנראה שטוב שכך. האלף ומשו צפיות מלפני עשרה ימים לא מרגשות אותי. מה שיותר חזק בעיני זה השלוש מאות צפיות אחרי שלא כתבתי ארבעה ימים. ולא שזה משנה בכלל, שמשלמים לי על הצפיות, או שאני מקבל איזושהי תועלת מזה. אבל ההלוויה שלי.... הו... היא תהיה פצצה. יהיו שם הרבה נשים, צעירות יותר, צעירות פחות... המון המון יפות. והן יבכו, ויצחקו, ויזכרו, ואפשר לומר במידה רבה של ביטחון שבהלוויה שלי יהיה כיף. יהיה אחלה. חבל שאהיה שם רק כגוויה. )
לפני 16 שנים. 24 באוקטובר 2008 בשעה 9:43
