טוב נראה לי שהובנתי קצת לא נכון... לא התכוונתי שההלוויה שלי תהיה *בקרוב*... כל שטף האירועים הבלתי פוסק יוצר לא פעם עומס רגשי כבד. רוב הזמן אני יודע מה אני עושה ולמה אני עושה את זה.
הג'וב בברקודה למשל.
יש שם גם הרבה רגעים של כיף, של אנשים חדשים ומצבים חדשים. העבודה הקשה קצת מנערת אותי מהעצלות שדבקה בי בקיץ. קשה לי, כמי שחווה בחייו בעיקר מסיבות פטיש, עם הקרירות והסגירות הונילית. זה עולם אחר עם חוקים אחרים ומשמעויות אחרות. השועלית אמרה : "בנות, תדאגו לי לדן, הוא כמו תינוק, צריך כל חצי שעה את המטרנה שלו אחרת הוא משתגע". חשבתי שזו אבחנה מדוייקת מאוד. כל פעם יש לי שם אינטראקציות עם בחורות שוות ביותר, אך ביחס לצורך ולקיבולת זה תמיד משאיר אותי מרוקן, עם רצון לעוד ובסופו של דבר עם כמיהה עמוקה לחיבוק. יש לי גם קושי עם העובדה שלמרות שיש לי מקצוע שבו אני מעולה ומוערך אני עדיין צריך לפתע להשלים הכנסה, וזה אחרי שש שנים שאני עובד רק במוסיקה. אבל היה קיץ חלש, ואז חודש של חגים, ואת הבן שלי אני צריך להאכיל. וחוצמזה, זו באמת התנסות מרתקת, התחככות בחיי הלילה הסליזיים ביותר, נחיתה לתוך עולם חדש ומסתורי, וברגע שזה באמת יעשה קשה ומעיק מדי אני אפסיק.
היו לי חודשיים נהדרים עם הפיינליסטית, בהם קיבלתי ממנה המון אהבה וחום והתרגשות ראשונית. עכשיו משהתפוגגה התחושה אני יכול להעריך כיצד מילאה אותי, איך טיפחה והעצימה את הצד השולט שלי, ואיך הסתובבתי מבסוט מעצמי וגאה. היו לי איתה אינסוף רגעים רומנטים וקסומים, סשנים חזקים ומטריפים, ואני חושב שעשינו המון אהבה ביחד. נתתי לה כל מה שהיה לי לתת, והראשוניות של הרגשות שלה הפעימו ניצוצות ראשוניות ברגשות שלי. יכול להיות היה נפלא אילו יכולתי להישאר איתה ורק איתה ולהיות שלם ומאושר עם זה.
כי אני בכלל לא בטוח שבשלב זה של חיי אני אכן מחפש זוגיות בלעדית וממושכת. היו לי 15 שנות זוגיות ורק שנתיים של רווקות. ולמרות שאני תר תמידית אחר עומק משמעות ואמת, מהסוג שלא מוצאים בסטוצים או בגיפופים על הבר בברקודה, אני מסרב בשלב זה לקבל את הנחת היסוד שאלו שתי האופציות היחידות. או להסתובב בעולם כזאב בודד ומנוכר או למצוא מישי יפה ונחמדה ולהירקב איתה.
גם סאגת האקסית עדיין נמשכת. כבר 10 חודשים לפרידה, ואנחנו עדיין מאוד משמעותיים זה בחייו של זה. כאן העסק בכלל מסובך, שכן מדובר בבוגנוויליה ענפה ועצבנית, עם שורשים עמוקים וקוצים חדים. שנינו רוויים פחדים וסרטים, אין שום כותרת ליחסים בינינו, מה שהופך את זה לדי בלתי אפשרי להראות חיבה (הנה, אפילו לכתוב אהבה אני מהסס) בלתי מסוייגת ומתפרצת.
המציאות היא מורכבת. ודאי שהמציאות שלי, כמי שנמנע סדרתית מפתרונות פשוטים. אני משתדל להיות אלסטי.
לפני 16 שנים. 25 באוקטובר 2008 בשעה 20:39
