הייתי מוצלח כשבירמנתי אתמול. העליתי בחורות שנראו כמו דוגמניות על הבר ורקדתי איתן, וחשפתי בפרהסיה את החוטיני האדום שלי. אני זוכר שראיתי שהשעה היתה כבר 05:30 וחשבתי איזה מהר הזמן עובר. אבל לקראת שמונה בבוקר, כשאנשים עוד המשיכו להגיע ולחגוג והאש שעזרתי להבעיר כבר תפסה, וההאוס החפרני המשיך את פעולתו המכבידה על אזני הרגישות, הרגשתי שאני לא מסוגל יותר, שמתי עלי את התיק ובאתי ללכת.
השועלית עצרה אותי בכניסה והתעקשה איתי. אמרה שעשיתי הבדל ענקי ושלא היה לה ערב מוצלח כזה תקופה ארוכה מאוד. שהיא לא מוכנה לוותר עלי *בגלל* שאני כל כך רגיש ונטול מסכות ושרק אני יכול לפרק את האנשים מהמסכות שלהם. התפרקתי בבכי... כל הבדידות, הניכור, הקושי, העייפות. ואז הקיפו אותי כמה ערסים מפחידים ומסטולים רצח (וברור שלא רק מאלכוהול...) אך טובי לב עם וייב הומואי מודחק והתחלתי לחייך ולצחוק, והיה כבר עשר בבוקר כששבתי פנימה, והמוסיקה כבר הפסיקה אבל שתי בחורות עלו על הבר ורקדו לכבודי לצלילי דרבוקה סוחפת שמישו ניגן, וברבע לאחת בצהריים חזרתי הביתה לבסוף, סחוט לגמרי.
עוד שעה אצא לשם שוב... הלילה אמור להיות שקט וצנוע יותר, אבל המקום הזה הוא באמת בית משוגעים ואין לדעת. הפעם אעבוד לבד על הבר, לראשונה. אלמלא היו כל כך רוצים אותי, אלמלא הייתי צריך את הכסף, ואלמלא הכל היה כל כך מקסים ומוזר - לא הייתי מעלה בדעתי לקחת על עצמי כזה ג'וב הזוי, בגילי ובמעמדי. (;
אז אם מישי עוברת באלנבי הלילה שתקפוץ לבקר... אני אשמח לפנים ידידותיות בפריים.
לפני 16 שנים. 21 באוקטובר 2008 בשעה 20:46
