מתחת לפרווה

אני חושבת שהיום בו בקעתי לאוויר העולם, בו הוצגתי בחברה לראשונה, היה היום המאושר ביותר. משם זה הלך וירד במורד הגבעה ועלה במעלה הבוידעם. מחיר האהבה. על האישה להסתיר את עצמה, לכלוא את עצמה, למתן דחפיה ולהסתפק במה שהיא מקבלת. להנות מן האושר שהיא מעניקה. אישה לא רצוייה היא הדבר הכי אומלל ובודד. לא רציתי להיות לבד. חסרה לי תחושת הנאהבות.

התמכרתי לניצולי. גם כשכבר לא יכולתי למצוא נחמה בחיבה או יופי בשגרה, גם כשלבי קפא ובטחוני צלל ונמרח על הרצפה כמו גלידה מידה של ילדה מגושמת, רדפתי אחר העונג שבניצול. הביזוי והשיעבוד הכי עמוק הביא לי את החריף שבריגושים.

למדתי להצניע הליכותיי.
בטח שעם כל המיילדום הזה שהולך ומתגבש לאחרונה כמו הכיבוש הרומי, והזונות החמודות והתמימות לא יודעות שאת עיקר המיילדום מבצעים בכלל בי, ושאני זו שנותנת את העצות, את המימד הרגשי, את ההבנה. אני זו שמגיעה לה התהילה, דאמיט ! אני זו שצריך לאהוב. אני זו שאבודה כאן, שנזנחת. שנדרשת למירב ההקרבה, מירב ההתמודדות.

הנה, אפילו בכתיבתי אני לפתע מעמידה פני ליידי.
מנסה להישמע אינטליגנטית כדי להצדיק את עצמי.
פעם הייתי זונה יפה וטיפשה וזה הספיק כדי שיאהבו אותי 😒

דנה }{