יכול להיות שלא אמרתי את הדברים ברור מספיק עדיין...
גם לעצמי הם עוד חדשים ומפתיעים ומפחידים ומרגשים ומטלטלים.
שלושה עשר ימים אחרי שהכרנו, ואחד עשר ימים אחרי הדייט הראשון, בהם לא עבר יום מבלי שנפגשנו בערב או בבוקר, הכנות מחייבת לדווח חד משמעית בגילוי נאות :
אני מאוד מאוד מאוהב בעלמה.
אני כרוך אחריה. מעריץ אותה. מעריך את צורת החשיבה והביטוי שלה. היא מצחיקה אותי. אנחנו מבינים זה את זה. יש בינינו קסם מטורף. התאהבנו ממבט ראשון בעיתוי לא צפוי, וככל שאנחנו מכירים יותר אנחנו רק מגלים עוד ועוד אישורים למה שכבר ידענו אינטואיטיבית ברגע שמבטינו נפגשו לראשונה.
אנחנו דומים בהמון דברים. לשנינו זה מיוחד, למשל, שאנחנו כל כך אוהבים לישון ביחד. שההירדמות היא קלה ומהירה, וההתעוררות קסומה ומחוייכת. היא מפתיעה אותי. כשהיא מתחילה משפט אני לא יודע איך הוא יגמר, וכשאני מנסה לנחש בדר"כ יוצא הפוך. מוזר לי שהסקס והסאדו עדיין תופסים מקום משני בלבד למרות המשיכה האדירה, אנחנו לא יוצאים לכל מיני מקומות, ועדיין אף פעם לא מספיק לנו הזמן. אנחנו מכריחים את עצמנו ללכת לישון.
אני מתבונן בה ורואה בה רעייה. אני מכור לחיבוקים איתה. אני נהנה עמוקות מלהסניף אותה. הבחורה הזו עושה לי את זה לגמרי. הנסיכות השקטה והבלתי נזקקת להוכחה שלה מטילה עלי קסם עוצמתי יותר מכל גינוני שליטה. במקרה שלה אני ממש מודה לאלוהים על היותה {נשלטת}, אישה מוכה, שכן לא נראה לי שהייתי עומד בזה אלמלא. גם ככה אני בקושי עומד בזה. זה מאזן בצורה נפלאה ומעניק לי כלים להילחם במה שאחרת היה קרב אבוד מראש, תבוסה מוחלטת עבורי.
היא בדיוק הטעם שלי, כפי שהתגבש והוגדר לאורך השנים. היא מהממת. יש לה טעם מעולה ועצמאי. היא מפנימה ומיישמת, ומביאה משלה. הכל זורם לנו מאוד בטבעיות. הקירבה הגילאית עושה הבדל ענק. לא יודע אם אוכל לחזור להיות עם "ילדות". אני עדיין מרגיש משותק מולה מעוצמת הרגשות והפחד שפתאום זה יגמר. אני לא רואה אותי בלעדיה. לפעמים אני דואג שמרוב שאני אוהב אותה אני שוכח לאהוב את עצמי. אני מרגיש טיפשי ומכוער לידה, למרות שהיא אומרת שאני יפיוף ואני רואה את רגשותיי משתקפים גם בעינייה (המדהימות).
אתמול כשהיא באה בלילה שנינו הרגשנו כאילו לא התראנו חודשיים, למרות שנפרדנו בחמימות רבה בוקר לפני זה. במשך היום התחרפנתי מגעגועים. התגעגעתי טילים. מה זה טילים, פצצות מרגמה על חפירות בוצניות. אבל לא בדיוק דיווחתי לעצמי. ניסיתי לנתב את זה להסתגרות וזה לא ממש עבד. וזה בכלל היה הרעיון האומלל שלי לא להיפגש בראשון בערב, (היא דווקא הציעה) כדי שאעבוד והיא תתגעגע (וגם היה לה עומס בעבודה שרציתי לכבד). לא שיערתי שאתגעגע כל כך בעצמי. התקנתי את תמונת הפרופ שלה כרקע שולחן העבודה במחשב באולפן. כעסתי כעס ילדותי שאני זוכה לקבל אותה רק בסוף היום, אחרי כולם, אך גם הבנתי שככה זה, שזה בסדר והגיוני, ושזה חלק מהמחיר של להיות עם אישה בעלת חיים עשירים משלה. עד כמה התגעגעתי הבנתי רק כשנכנסה והתחבקנו 5 דקות ברציפות, ללא מילים. כמה שעות בסוף היום עדיפות על כלום אלפי מונים, כך מסתבר. אחרי חצי שעה איתה עזבו אותי כל התחושות הקשות שהתעוררו בזמן שהיינו בנפרד.
להמשיך?
אני מביא את עצמי לקשר כפי שאני. לא לובש מסכות, לא מנסה לייפות. דווקא כי יש כל כך הרבה מה להפסיד. אין בי מחשבות ורצון באחרות. כולל כולן. הרגשה של מצאתי מה שחיפשתי. אין לי מסגרת זמן לקשר הזה. היא לא תיעלם כל כך מהר. אתמול כשעדכנתי קצת את הפרופ חשבתי על המשפט בקטגורית הגבולות : "דברים שנגמרים במיון, במשטרה, וברבנות" , וחשבתי על זה א-פרופו קלישאת ה"גבולות נועדו להישבר", והוספתי וחשבתי שאני יודע איזה סעיף מהשלושה הוא זה שעשוי להתנפץ לרסיסים אם הדברים ימשיכו כך, ושבאורח מוזר ביותר זה לא נראה לי כאסון גדול כל כך, וגם לא ההתרבות הבלתי נמנעת שבאה אחר כך. (אני מקווה שהמשפט יצא מעורפל מספיק, ואם תצטטו אותי אני אכחיש ! )
נעלבתי כשעדי ז. גדול (יומולדת שמח!) שאל אותי בפון : "אתה עוד עם ההיא"?
הוא לא נכנס לכלוב בשבועות האחרונים, ואנחנו מדברים בתדירות די נמוכה לצערי.
"ההיא"? ברור שאני עוד עם ההיא. אני מאוד מאוד מאוהב בה.
לפני 16 שנים. 18 בנובמבר 2008 בשעה 12:52
