וואי, הקאתי בשירותים עכשיו.
כנראה שאני לחוץ ונרגש.
כל השבוע היה בילדאפ מטורף לרגע הזה, בו יתחיל הסופ"ש שאמור לאפשר זמן איכות רציף וממושך עם העלמה. נופש בכוכב ונוס.
הכוחות נערכו, ההכנות הושלמו, השערות הוסרו. בקרוב יריית הפתיחה.
בהיותי בקיא עד כאב בהלכות חיים יודע אני היטב מה תוצאתה הבלתי נמנעת של ציפייה (אכזבה, more often than not) אך מידת השליטה שלי על זה מועטה. גם כשאני מנסה להשקיט ולהפחית מן המשקל התודעתי, המחשבות על העלמה נושפות רוח חמימה על הבערה בשדה הקוצים המנטאלי שלי.
אבל לכתוב ולפרט על התכניות נראה לי כמו ניחוס ודאי. מעדיף לדווח בpast tense . (השימוש בקלישאות באנגלית הוא סימפטומטי... בפרפראזה על משפט מ"לוליטה" שאני כבר באמצע חציו השני) . הגלילית אומרת שאני צריך להירגע, שזו לא מלחמה, שאין מה להילחץ וכו'. היא כמובן טועה, זו מלחמת קיום, יש הרבה סיבות לפאניקה, ובמקום להירגע (שזו בכלל לא אופציה) אני צריך להשתגע. אמש מיניתי אותה להיות הוזיר המלכותי שלי, ונועצתי בה מה לעשות עם ההצעה לסשן מישי כשריף על הבמה במסיבת המערב הפרוע הלילה.
האינסטינקט הראשוני היה לענות שאני עוד לא יודע אם אני בא בכלל, שאהובתי החדשה מוסרטת מכל נושא המסיבות ולא נוהגת לפקוד אותן, ושאמנם דיברנו על זה ומסתמן שנגיע חרף חרדותיה
((כי תכל'ס היא רוצה אבל חוששת. הצגתי בפניה את טיעוני הבעד : א. זה חלק ממני שרצוי שהיא תכיר ועדיף מוקדם ממאוחר, ב. זה יהיה כיף, וג. (המנצח מכולם) אני יכול גם ללכת לבד. (: )) אך שגם אם נגיע אני לא יודע אם זה מתאים שאני אסשן מישי אחרת על הבמה.
אז שאלתי את הגלילית לדעתה והיא ענתה שאם כך בהחלט יתכן שעדיף לוותר על הסשן, לעדן את חוחי החדים, לחשוף את העלמה בהדרגה. עניתי שמדובר בסך הכל בכמה דקות של שואו בימתי, לא רומנטיקה ואינטימיות, והגלילית קבעה : "כמה דקות בהן היא עשוייה להרגיש מאוד לבד ומבולבלת". שעלי לאפשר לצדדים הרכים שלי להתבטא, שאני לא חייב להיות כל הזמן קיצוני וחסר גבולות.
ואז, בזכות עצתה של הוזיר המלכותית, ידעתי בדיוק מה התשובה הנכונה, והשבתי בחיוב להצעה. (:
יש דלתות שצריך לפתוח בבעיטה.
(נזכרתי איך העלמה אמרה לי בשיחת הבוקר הטעונה והמקסימה שלשום : "אני רוצה שאו שיהיה טוב מאוד או שיהיה רע מאוד, אבל בשום מקרה לא בינוני..." )
להתראות הלילה,
אני אהיה השריף הפריסטיילר עם כובע הבוקרים האדום ועלמת המערבונים היפהפייה בזרועותיו.
לפני 16 שנים. 20 בנובמבר 2008 בשעה 20:55