עוד בטח אכתוב על זה בפירוט, אבל אני חושב שאולי בשעות האחרונות חוויתי את מות האגו שידעתי שצריך לקרות וסופסוף הצלחתי להתפרק ולהתפורר באמת. הכאב היה בלתי נסבל ולא היה לי איך לשלוט בו, לווסת אותו או לברוח ממנו. נותר לי רק להתבונן בבבואתי במראה ולהניח לגאווה שלי למות.
זה לא היה רגע צלול, ברור או שקט. הוא היה דחוס במחשבות אובססיביות, מעגליות ואינסופיות. עדיין ראיתי את העוצמה, הנחישות, התבונה, היופי, הכשרון, הפגיעות והנסיון העמוק בעיניי. אבל גם יכולתי לראות איך כל זה קורס וחסר משמעות מול הכאב ששוטף אותי, שמשווה אותי לכל פרט סטטיסטי אחר ברשימת קורבנות צונאמי. זה היה רועש וצורמני. זה היה כאוטי ואמורפי.
אני עדיין חושב שזה כמעט בלתי אפשרי בשבילי לקבל עזרה אפקטיבית ומדויקת משום גורם טיפולי מוכר. כנראה שתידרש התמחות מיוחדת וספציפית. 😉
אז זה עליי. אין לאן לפנות. לא תהיה ישועה. כנראה שאי אפשר אפילו לצפות לעזרה או תמיכה אפקטיבית מהמעגלים החברתיים הרעועים והמרופטים שלי, שמחלקם הגיע הזמן להזדכות לצמיתות. אני אמנם טרף נוח, קל, מנומס וסלחן אבל די לאנוס אותי! אמרתי את זה בעבר ואגיד את זה שוב ושוב עד שזה לא יהיה נכון: א.נשים שאני לא יכול לסמוך עליהם יש לי כמו זבל.
אני ממלא את הכוס בוויסקי, לוקח את הפאוצ׳ ויוצא להסתובב בלילה המכושף הזה ולראות באילו צרות אני יכול להסתבך.
"The future's uncertain and the end is always near"
(Jim Morrison)