אם אני באמת רוצה שיפסיקו לאנוס אותי אולי אפשר שהצעד הראשון יהיה להפסיק לאנוס את עצמי.
רעיונות על דרכים להבחין בהבדל בין משמעת עצמית לבין אינוס עצמי:
משמעת עצמית מרגישה טוב כשלעצמה. תמיד. גם כשהיא לא נוחה.
אינוס עצמי מרגיש כמו נסיון חוזר ונשנה לסיפוק רעב עצום שאי אפשר להשביע או ככמיהה בלתי נשלטת לולידציה ו/או עונג ו/או כאב ממקור חיצוני באמצעות פעולה כלשהי. במילים אחרות אם יש שם ציפייה לגמול בעבור הסבל זה אינוס עצמי.
משמעת עצמית מרגישה כמו הרכנת ראש מפויסת בפני האמת כפי שאני תופס אותה וצעידה אמיצה קדימה בנתיב שבחרתי בצלילות, חרף הקשיים.
אינוס עצמי מרגיש דחוק בזמן, קצר נשימה, לחוץ לעמידה בציפיות של אישה, לקוח או של האגו שלי. מתנכר לרגשות האמיתיים. רואה בהם מכשול ואויב שיש להכניע ולנטרל כמה שיותר מהר ושואף לתקוע טריז אפקטיבי ככל הניתן בינם לבין הפעולה עליי לבצע.
משמעת עצמית מרגישה כמו להתעטף במעיל חם ובכפפות לפני שאני יוצא לכפור, ואינוס עצמי מרגיש כמו להתדפק נואשות על כל חלון מואר אחרי שיצאתי בבוקסר וגופיה ואני רועד מהיפותרמיה.
אינוס עצמי היא הדרך שלי לשחזר ולהנציח את הפגיעה בתקווה שפעם אחת, צריך רק אחת, יתמזל מזלי והסוף יהיה שונה; כמו מהמר כפייתי מול מכונת מזל זוללת מטבעות שלעולם תשאיר אותו חסר כל, היא לא יודעת אחרת.
משמעת עצמית היא אהבה. היא אמונה בפוטנציאל של הרגע הזה ובהטמנת זרעים, טיפוח שתילים, נטיעת עצים.
היא קשורה למחילה, להשלמה עם מותו של העבר והסכמה להשארתו בחיוך שבור לב מאחור, לארעיות הנצחית של הדברים, לסקרנות ולרצון טבעי ופשוט לחיות את החיים במלואם ולחוות את מלוא הספקטרום הצבעוני האינסופי של ההוויה האנושית, כמו ילד שצופה בסרט בפעם הראשונה, עד שייגמר הזמן ותגיע העת לשוב ולהתמחזר עם היקום.
אינוס עצמי קשור לביקורתיות, לבושה, לחרדה, לכפייתיות (תחושה של חוסר אונים ויכולת לבחור אחרת), לפחד מעלבון, לאובדן אמונה ואמון והזדקקות לאשליה של ביטחון ואדמה יציבה מתחת לרגליים בכל מחיר, שהכל ישב מסודר במקום כמו שאני אוהב ויתנהג יפה. הזדקקות שמשמעותה היא למעשה מוות.