מתחת לפרווה

אתמול עמדתי לסיים את עבודתי סמוך לשעת סיום העבודה של העלמה.
התקשרתי לשאול לתכניותיה, היא אמרה שהיא צריכה ללכת לסבתא, ואז שאלתי אותה אם היא יכולה לעבור כאן בדרך כי אני צריך אותה למשו.
"לא להרבה זמן...רבע שעה, עשרים דקות".
"להביא משו?"
"את החורים שלך."

כשהיא הגיעה סחבתי אותה ללא מילים לטרקלין והפשטתי אותה. מעיל, עליונית, חזיה (דרך השמלה). הפשלתי את המכנסיים, השלכתי אותה על הרצפה כשאני שומר על ראשה שלא יפגע.
"תורידי את המגפיים".
נעמדתי מעליה וזיינתי לה את הפה.
"תעמדי על ארבע".
הבאתי את שוט הלוטוס. עבר איזה שבוע וחצי מאז הצלפתי לאחרונה. לא טרחתי להיות הדרגתי.
גיליתי שתגובות הכאב האמיתיות שלה, אלו שכוללות בכי שעולה, כעס, נסיונות הגנה עם הידיים והתקפלויות חד משמעיות - הן אלו שמדליקות אותי.

הצלפתי באכזריות עד שהאדימה ובכתה. "תמצצי".
הצלפתי עוד. "לכי למיטה, שכבי על הגב".
היא היתה רטובה לגמרי כשחדרתי אליה בבת אחת.
זיינתי אותה עם סטירות חזקות. ממש פוצצתי אותה. כאפות חזקות לציצים. חניקות.
היא השמיעה קולות חמודים של חנק מבעד לכפות ידי שכיסו את פיה ואפה, בעוד אני טוחן לה את הכוס ונהנה מקפיצתם של שדייה האדירים.

גמרנו ביחד, ואחרי שניה של הרפיה קמתי ואמרתי : "עכשיו תעופי מפה."
התלבשתי בענייניות והתיישבתי על המחשב. היא הלכה לשירותים, וכשיצאה שאלתי בעצבים : "את עוד פה??".
הקפדתי לא להביט בה כשהתלבשה.
"אני הולכת..." היא אמרה בקול קטן ועצוב.
"ביי" סיננתי, בלי להסיר מבט מהמסך.

היא יצאה כפופה ומושפלת, על סף דמעות.
טרקתי את הדלת אחריה.