מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג, לפני כמעט ארבע שנים, הואשמתי בכל רעות האנושות מלבד מלאריה. זה לא עצר אותי אז וזה בטוח כמו אימפוטנציה אצל דומים לא הולך לעצור אותי עכשיו.
((נניח שבאמת הייתי עוצר, מצנזר, מעדן, מפסיק לגמרי... מה הייתן עושות אז?? אה? אה??))
את התגובה הכי משמעותית ומעניינת לפוסט הקודם קיבלתי דווקא מהאקסית האהובה שלי, שעברה בדיוק שנה מאז הפרידה ממנה שלשום. כל העניין הציף אותי רגשית, כמו גם התכתובת איתה, וביום ה' ערכתי והלחנתי את השיר שהיא שלחה לי לפני חודש, בסופ"ש הפרוע ההוא, ואף שלחתי לה את הסקיצה הראשונית במייל, לאחר פרסום הפוסט הפולמוסאי על השעמום. (היא פרסמה את מילות השיר הערוך בבלוג שלה אתמול). אניווי, התגובה שלה היתה שלדעתה אני עושה מעשה לא מוסרי בעלמה, שאני לא באמת מאמין בה, ממאיס עלינו את הקשר, כועס על העלמה שהיא אינה האקסית, בוגד בעלמה במחשבותיי, ושבייסיקלי נמצא במקום שאינו טוב לי. היא גם הדגישה, מיוזמתה לגמרי, שזה *לא* שהיא אומרת לי : 'תיפרד מהעלמה ותחזור אלי' או משו כזה.
אחח, האקסית הסקסית שלי.
אני באמת אוהב אותה, עדיין.
להשתעמם באינטנסיביות.
כשהגיתי את המשפט הפוגעני והנוראי הזה, (והסיבה שבכלל זכרתי אותו היא שהאוקסימורון נראה לי מגניב), הייתי במסיבה, כל הקהילה המקסימה סביבי, אותם שירים שתמיד יש רועמים באזניי, בין אינטראקציה כזו לאחרת, אורות הבהבו סביבי, אהובתי היפהפייה בשמלת ויניל אדומה שישבה עליה נפלא רוקדת לצדי, הרבה אנשים אומרים לי שלום ומחייכים, ואני בתחושה רעה של שעמום, חוסר סיפוק, חוסר תקווה, וחוסר מנוחה. המשפט שיקף את רגשותיי, ולא היה נטול ביקורת עצמית, שכן מסביבי פיזזו הרבה אנשים שלפחות נראו נהנים.
אני לא תמיד בוחר איך להרגיש. לא בלכתי למסיבות פטיש, בכל מקרה.
זה נראה לי דווקא כמו מקום טוב לבטא את הרגשות האמיתיים. שם והבלוג, למעשה.
כי שם לדעתי, אמורה להיות סביבה פחותויותר מקבלת ומבינה. שם אפשר להסיר את המסכות.
שם אפשר להיות אמיתי.
אבל זו מחשבה נאיבית, כמו הרבה מהמחשבות שלי, וכשהיא מתנגשת במציאות היא נפגעת.
כי למרות היותי כל הדברים הנוראיים שאומרים עלי,
יש לי רגשות.
עברתי משעולים רבים בדרכיי, וזה משעשע אותי לפעמים לשמוע עצות החלטיות וחד משמעיות מאנשים בגילי שמעולם לא היו בזוגיות, או שמתנגדים עקרונית לזוגיות, או שבוגדים בנשותיהם, או שלא התגברו עדיין על האקס מלפני שנים ולא מפתחים שום קשר עם אף אחד, או שבקעו מהביצה שלשום בכל מה שקשור לנטיותיהם הסאדומאזוכיסטיות.
היו בי ניצוצות בדסם מגיל 5
הייתי נשוי 8.5 שנים ויש לי ילד בן 11.
הייתי בזוגיות בת 4 שנים שהתפרקה לאחר שכבר שוריין תאריך באולם.
הייתי בשנתיים וחצי של זוגיות עשירה במרכיבים סאדומאזוכיסטיים התחלפותיים קיצוניים.
בין לבין יש עוד כ10 רומנים קצרים אך משמעותיים, בין שלוש פגישות לכמעט חודשיים.
בטח משו כמו עוד 100 בחורות נוספות שהיתה לי אינטראקציה מינית/אינטימית/רומנטית איתן.
ועוד כל הבלאגן שהיה בדאנג'ן, בלימיט, במסיבות הפטיש, עם זונות רחוב ומלכות בתשלום כשהייתי נשוי, ובפרדסים של רחובות סביב המדורה כשהייתי בן 16.
יש לי מושג וחזון לגבי איך אני רוצה שהדברים יראו
אני יודע את המחיר
יודע את ההסתברות
מבין את הקושי.
ויש את העלמה,
שתפקידה בדברי הימים שלי (שמכונים גם "פח הזבל של ההיסטוריה") עוד לא נכתב ועוד לא הוכתב.
הרבה מזה תלוי בה.
היא עוד לא הכאיבה לי, ואני לא חושב שאני יכול לאהוב בעוצמה את מי שאינה מכאיבה לי.
אבל דובר על סבלנות, ויש לי סבלנות, ואני נותן את הצ'אנס הכי אמיתי שסוטה מלוכלך ומשופשף שכמותי יכול לתת. (כי זו היא, ויש בה המון, ואולי דווקא לא מהחומרים ש"מצטלמים" טוב לבלוג באתר בדסם, אבל שחשובים לי מאוד) ואני משתדל לעשות זאת לא בהדחקה של הרגשות שלי וביטויים, ולא בדחיפה חסרת פשרות לעבר יעדים מיניים, ולא ביצירת מצבים יש מאין, ולא בשבירת הכלים, לא בויתור על החלום, וגם בלא בזרימה פאסיבית אל האבדון.
איכשהו, לאזן בין הכל. אולי יצא טוב בסוף.
איזון זה הכל, בעצם.
אולי בגלל שאני בן מזל מאזניים (ונוס...) , אני מוצא את זה כמעט בלתי אפשרי להעריך דעות חד משמעיות ונחרצות. האמת היא כ"כ מורכבת, תמיד.
לפני 15 שנים. 17 בינואר 2009 בשעה 19:47
