ההיי הקופצני של שבת בבוקר שקע חיש קל לדרופ משמעותי ובכיתי המון במהלך השבת.
במדיטציה שתרגלתי בבוקר אנדי דיבר על כך שקשה ללמוד לעבוד עם בדידות in a skillful way אם כל הזמן בורחים ממנה, כי פשוט אין הזדמנות.
אמרתי לעצמי שלא משנה מה אספיק ואצליח לעשות, הכי חשוב שאשאר נוכח ופיכח ולא אתפתה לשתות את השבת למוות (למרות שממש ממש ממש רציתי).
עשיתי אימון שירה, הכנתי אוסובוקו, סלט, חצילים באייר פריי, כרובית בתנור וטחינה לבן ולבת זוגו השמשית שהיא אמורים לחזור בערב לשני לילות אחרונים לפני הטיסה.
השלמתי אימון גיטרה מלא וניקיתי את הבית במשך שעתיים בשיטת ה80/20 כי הוא נהיה ממש מג׳ייף בסטנדרטים שלי, בין היתר בגלל שהייתם של הילדים והכלבה שאמש נמסרה לאומנה למשך נסיעתם.
הרגשות המשיכו לצרוב ולהציף. גם רגשות געגוע. בלילה בין שישי לשבת היה לי חלום שכלל את שני ההורים שלי ואת תהום והתרחש בשכונת ילדותי. בחלום היא גרה שם, ממש רציתי ללכת אליה ואמרתי לעצמי: ״אבל אמרת שלא תיכנס איתה למיטה יותר בחיים״. התחושה שעלתה לי מהחלום היא: “homesick”. גם הלילה התעוררתי מחלום שאני לא זוכר, אבל כן זוכר שכשהתעוררתי ממנו הרגעתי את עצמי במחשבה: ״זה לא קרה במציאות״. גם עכשיו אני בוכה בעודי כותב. התעוררתי מאוחר ממה שתכננתי, מדוכא ותשוש.
אמש אחרי שכבר לקחתי את הכדורים, שמעתי את השמשית שואלת את הבן: ״אתה לא רעב?״.
ציינתי שזו כבר הפעם השניה שהיא שואלת אותו והוא לא קולט את הרמז. קמתי וצלחתתי לה מהאוכל שבישלתי עבורה (היא טבעונית) וגם הבן החליט להצטרף. אחר כך כבר דידיתי בדמעות למיטה.
אני מרגיש שבגלל שאני רק בתהליכי בקיעה ראשוניים מהביצה, או אולי יותר מתאים להגיד תהליכי התגלמות מהזחל שהייתי; הכל נורא מפחיד, מאיים, מגעיל ומרתיע. אני לא שלם עם הדברים ולא מרגיש במושב הנהג. אני לא רוצה ולא יוזם כמעט כלום, רק נענה להזמנות, הצעות ובקשות כמו עובד במקדונלדס, בין אם אני משרת לקוחות או את הלו״ז שקבעתי לעצמי. היקום is taking me for a ride ואני מתכווץ במושב, מחזיק במעקה ומחכה שיעבור.
לפחות במשחקי המוח חזרתי סופסוף למקומי הטבעי לאחר נצח ב99.8% משפיל.
אני מבין שאובייקטיבית המצב סביר ובמגמת שיפור, אבל הלב שלי עוד מרוסק לגמרי וההתמודדות עם הפרידה והגמילה גוזלת המון אנרגיה in the backround. בשישי היה כיף מאוד, בשבת לא היה לי כיף בכלל. רק גאווה ריקה על עמידה ביעדים.