רק אתמול לפנות ערב כשראיתי את הגוזלים היפים ממיינים את חפציהם ואורזים נפל לי האסימון שהם באמת טסים הבוקר לשנה שלמה. השהות שלהם כאן בשבוע האחרון הפכה את הקן לחמים, מואר, יפה ומלא באהבה. בלילה ירדתי כמתוכנן ל3 מנות וודקה פושרת (שני שלוקים וחצי). אני בוכה כל הזמן, כמו בריחת שתן.
הקפדתי לא לשחזר את ההעברה הבין-דורית ובמקום להזהיר ולהפציר שישמרו על עצמם נפרדתי מהם בברכת: ״תהנו מלא!״.
המשכתי מתייפח לג׳ים. השמיים הזדהו והתחילו לדמוע איתי. טוב שיורד סופסוף קצת גשם. נובטת בי תשוקה לצאת לטבע ולצלם. ברור גם למה זה מרתיע וכואב אפילו רק לחשוב על זה. תמונות של רגעים מטיולים קופצות לי לתודעה כמו רוחות רפאים. מחוללות, שורקות, חוצות דרכי בקיפאון צורב. אני נלחם לא לברוח, לא להיכנע אבל גם לא להימנע. אני רואה הכל, מרגיש הכל ובוכה אוקיינוסים.
במראה במלתחה בג׳ים הבחנתי לראשונה בסימנים מיום שישי וצילמתי אותם כשחזרתי לבית הריק.