בזכות הבוננות שאני מתרגל מדי בוקר כבר כמעט חמש שנים התפתחה לי קצת היכולת לראות את המחשבות שחולפות בראשי בלי להזדהות איתן בצורה מוחלטת.
אמש והבוקר הבחנתי בקונץ הבא של המוח:
המערכת מזהה שהזדקר רצון והתהוותה הזדקקות לפריטי; מה שמעורר פחד לאבד אותה, להידחות על ידה, להצטרך אותה כשהיא לא זמינה, להיעלב ממנה או לקנא לה.
כדי להתמודד עם האיום מתגייסות מחשבות ששואפות לחבל ולסכסך. לא לרצות, לא לסמוך, לא להאמין. לא להיות פגיע וגם לא לתקשר את זה החוצה.
״לא תצליח להפשיר איתה ולהפעיל את המיניות שלך״ (למרות שהמגמה החיובית מאוד ברורה, היא סבלנית עד אין קץ והגוף שלי מגיב אליה בצורה ספונטנית, לפעמים רק ממבט, חיוך או אמירה בעל פה או בכתב).
״אתן לא באמת מתאימות״ (למרות שהיו לנו כבר כמעט ח״י דייטים ארוכים מאוד ומלאי תוכן ועניין ואנחנו מתכתבות מסביב לשעון).
״אתה רק עוד שן בשרשרת שיני הקרוקודיל שלה״. (למרות שהיא מבטאת שוב ושוב את אהבתה… במילים, במעשים, בדמעות; בקשב, למידה והפנמה; במבטים, במתנות ובמגע).
״היא דרמה קווין ילדותית, טיזרית, בראטית, אימפולסיבית, מניפולטיבית, שתלטנית, אלימה ומעצבנת״ (כמעט כמוני).
בבוקר כשצדתי פרי וירק השארתי את העגלה בחוץ כשנכנסתי לתוך החנות לבדוק אם יש אבוקדו שווה יותר בפנים. כשחזרתי לא מצאתי את העגלה היכן שחשבתי שהשארתי אותה. הסתובבתי אנה ואלזה ולבסוף שאלתי את העובד שעמד שם אם יודע במקרה מה קרה לעגלה שלי. הוא הצביע לכיוון שמאחורי גבי והלשין על פריטי שארבה לי מאחורי התותים בחיוך ממזרי, לחיים סמוקות וניצוץ שטני בעיניים.