מתחת לפרווה

כידוע לכל מכרי הרבים, מוקירי זכרי, קוראיי, מעריצותיי ונושיי, אני אדם לא טרנדי.
אין דבר שאני סולד ממנו יותר מהליכה עיוורת בתלם וכניעה מבישה לצו האופנה. אני הוגה ומוביל מודות ומגמות חברתיות, לא נגרר אחריהן.
לכן אני עושה מאמץ עליון לאחרונה לא לחלות. וזה לא תמיד קל.

כל הבלוגים הכי נחשבים מלאים בתיאורים מגרים של תסמיני שפעות ודלקות, אורגיות של וירוסים וחידקים, קיטורים בריאותיים מרגשים ונוגעים ללב, גרונות עמוקים ובוערים, חוטמים שופעי-נזלת ומיני הפרשות שאינן כדרך הטבע.

כל מי שנסחף עם הגל ומצטרף לטרנד זוכה מיד במנה גדושה של צומי ומקובלות חברתית ונאסף במהירות אל שאר המקובלים ששמחים לחיזוק ולאישור שמעניק להם אותו מצטרף חדש.

אך לא אני.
כפי שאין לי סלולארי ומסנג'ר, אני לא פעיל באף "רשת חברתית" ולא צפיתי באף תכנית ריאלטי אי פעם
כפי שנמנעתי מדוקטור מרטינז בניינטיז ושנאתי דרדסים באייטיז
אני מסרב לקפוץ על עגלת התה והטישו המנצנצת הזו.

זה מאתגר, קרב המוחות הזה.
אני מרגיש את עננת המיקרובים שמרחפת תדיר מעל ראשי.
מפעם לפעם איזה מיחוש קל מנסה לפתות אותי ולוחש לי בקול שטני : "בוא, הצטרף אלינו...תעלה על הגל, תהיה כמו כולם. יאהבו אותך. "
אך אני עומד בפרץ בגבורה.
גם במחיר האצבע הלעגנית שמופנית תמיד כלפי יוצאי הדופן.
אני לא טרנדי !