מתחת לפרווה

בעשרת הימים האחרונים מכורות פרווה אדוקות נאלצות להסתמך בעיקר על פרסומים זרים ולהיעזר במלשינון מהדור השלישי כדי לדעת מה קורה. יש גם יתרונות בלהיות 'הראשון במידור', יתרונות שעד עכשיו לרוב נמנעתי מלנצלם, אך שמות גנאי שספגתי בסיטואציות דומות בעבר על רקע "כבוד המשפחה" ומטעמי צביעות קדושה שיכנעו אותי הפעם ללכת בדרך כל בשר בצעדים שקטים ומבלי למשוך תשומת לב.

אז אני טומן ראשי בחול ואת ידי בצנצנת, מפגין שכנות טובה בהזדמנויות שונות (פלורנטין נהייתה מעצמת סוטות... בקרוב אחוז הונילים פה יהיה נמוך יותר מהבסדמים) , לפעמים ישן עם האויב (אתמול והבוקר למשל, סשן פמדום עוצמתי ומחרמן רצח עם שתיים), מטפח את תלמידותי הצעירות והמוכשרות (העוקצנית קפצה לשקשוקה והפריעה לי במקלחת), משיק לפרקים את ספינת הדגל של הצי ומשפץ אותה אחרי הקרבות, וכל זה מבלי לכתוב על זה מילה (חוץ מהרמזים הדקיקים שאני שותל לעצמי בכל זאת)...

מצד שני, חסרה לי הכתיבה, וזה תמיד מרגיש כל כך ריק בלעדי...
וגם, אני כותב כדי שלא אצטרך לזכור. מתעד וממשיך הלאה... עכשיו הכל נשאר מעורבב בראש ואני מרגיש את דעתי מתבלבלת עלי. או שאולי זה רק כל העור והבשר שמשבשים לי את המחשבה ומטריפים לי את השכל. (:

טוב אני עייף והולך לישון.
עוגי אוהב זונות.