הבן שלי ובת זוגו השמשית התקשרו. הם מטיילים באזור במובלעת הצפון מזרחית של הודו בין מיאנמר, בנגלדש, נפאל, בהוטן וסין. זה אזור די פראי ולא מתויר. הם נשמעו במצברוח טוב אבל סיפרו שהיה להם פנצ׳ר וקנו צמיגים חדשים ואיכותיים יותר, ושבמהלך הנסיעה בדרכים מלאות בוץ ומהמורות נדלקה להם נורת אזהרה. יש נזילה והוואן מתחמם. הם כל הזמן עוצרים להוסיף מים.
כשהגיעו למעבר הגבול בין המדינות בדרכם למניפור סירבו להכניס אותם כי יש שם בלאגן וצריך אישור מיוחד. עכשיו הם צריכים לשוב על עקבותיהם ולנהוג 6 שעות חזרה בכבישים הדפוקים חזרה לאייזול, עם הנזילה.
שאלתי בשביל מה צריך בכלל לנסוע לשם ומה רע בפתח תקווה, והם ענו שהנופים מטורפים והכל ג׳ונגלים מסביב. באמצע השיחה התנתקה כי אין שם כל כך קליטה.
אני דואג נורא והלב הולם בפראות. גם ככה אני תשוש וחסר מנוחה, כאוב, עולה על גדותיי מרגשות ומחרדות ועובד עם אקדח לרקה ושעון חול הולך ואוזל.
בפן החיובי אתמול הילדה המחוננת והיפה שלי התנהגה יפה במשך 28 דק׳ שלמות אחרי סשן ספנקים+פינגור (זה מאתגר להשוות את האינטנסיביות הסייסמולוגית שלה). מדדתי לצרכי מחקר כמה זמן האפקט מחזיק מעמד עד שהיא חוזרת למצב bratty bully מלא. אפשר להגיד עליה הרבה דברים, אבל היא מתסיסה את ימיי ומאירה את לילותיי ואני אוהב אותה.