מתחת לפרווה

טוב ועכשיו אני אנסה לכתוב את הפוסט שמתרוצץ לי בראש כבר כמה ימים.

בסרט הביזארי "קטיפה כחולה" של דייויד לינץ' יש שורה חוזרת, שנאמרת על ידי זמרת הבארים הזנותית המזוכיסטית וההזויה במבטא זר כבד, על הגברים ששכבו איתה והתעללו בה :
"He put his disease in me".

השורה הזו מהדהדת לי בתודעה בימים האחרונים, משתקפת לי מזוויות שונות, בהדים, צללים, והחזרים. אני חושב על איך מאהבים מטביעים את חותמם זה בזה, וכאילו מדביקים ב"מחלתם" את אהוביהם.

יש לי המון דוגמאות.
הראשונה שמזדקרת כמגדלור שטני היא השינוי הניכר שמופיע בבחורות שאני יוצא איתן לאחר תקופת הקשר. פתאום הן נהיות פמדומיות, משוחררות מינית והבעתית, אקסהבציוניסטיות, אך גם מתקשות למצוא סיפוק אמת ולהתרגש ולהאמין בטוטאליות. הדבקתי אותן במחלתי.

גם אני נדבק במחלותיהן. השולטות בכלוב הן אלו שהפכו אותי למתחלף. (עד אז הייתי נשלט). מאז אני רק הולך ונהיה יותר גרוע. פעם הייתי ידוע בשליטה העדינה והמתחשבת שלי, אבל אז הכרתי את הפיינליסטית שעשתה בצפר לכל הנשלטות שהכרתי עד אז. היא היתה בטון מזויין, ותבעה עוד ועוד כאב והשפלה ורק אהבה אותי יותר כשהייתי אכזרי ורע. שי פוט הר דיזיז אין מי.

אז עכשיו יכול לקרות מצב כמו בשבת האחרונה, שקפצה אלי שכנה חמודה וסקסית שהכרתי בכלוב לביקור נימוסין, פגישת הכרות ראשונית, ישבנו שעה ודיברנו, ואז התחלתי למזמז אותה חרף ביישנותי הטבעית. מזמוז בסיסי כזה של הפגנת יחסי שכנות טובה. ליטופים עדינים ומעוררי מתח, קצת משיכות בשיער וצביטות בפטמות, כמה סטירות מדודות מאוד וספנקים בתחת. באמת בקטנה, אבל אז אחרי כ12 דקות הבחנתי שהיא נראית קצת נסערת.
"את פוחדת ממני?" שאלתי...
"כן!"
"למה?"
ואז היא ענתה פעורת עיניים ומתנשפת : "כי אף פעם לא הרביצו לי כל כך חזק".

אז פתאום אני קולט שאני כנראה על צדדים קיצוניים יחסית של הסקאלה, וגם הולך ומקצין.
שוחחתי על זה עם האקסית (שגם שרטה אותי עמוק והיטב, הקצינה אצלי הרבה צדדים, ויצרה בי הרבה שינויים...) והיא אמרה שגם היא מתקשה להגיע לסיפוק מחד, ומנגד הרעב לפעמים מעביר אותה על דעתה. גם היא הבינה שהיא קשה לסיפוק, כפי שאני הבנתי על עצמי.

ולפעמים אני תוהה ודואג, האם זה מעגל שאי אפשר לצאת ממנו. האם ה"מחלות" הללו הן טרמינליות, אנחנו הולכים ומתעצבים כלוחמי אהבה נצחיים, וככל שתהליך האימון, החישול, וההתמקצעות מעמיק, כך גם הקרבות שאנחנו מנהלים נהיים קשים ואכזריים יותר, וקשה לנו למצוא יריבים ראויים.

הסיטואציות שאנחנו מייצרים, המשחקים המתוחכמים שאנחנו הוגים... רק כדי להרגיש את הלב.