סוף השבוע היה נוראי.
קיוויתי להיות פרודוקטיבי וגם לעבוד כדי להוריד עומס משארית השבוע ולהשאיר לעצמי תקווה לעמוד בדדליין. הנפש דרשה מנוחה. עשיתי משהו רע שלא התכוונתי לעשות. פחדתי נורא. התנצלתי שוב ושוב. ניסיתי שלא לפעול באופן אימפולסיבי. כולנו השתקפויות זו של זו. למדתי את זה (שוב) בדרך הקשה.
עיקר העבודה המפרכת שלי בתקופה זו היא סביב ערב הפתיחה של הפסטיבל שמוקדש לעפרה חזה. הערצתי אותה כילד. היה לי פוסטר שלה בחדר, ושמעתי בפטיפון המון את האלבום ״בית חם״. אבא שלי מספר שכתבתי לה מכתב ונורא התאכזבתי שהיא לא ענתה.
המנהל האומנותי (חתן פרס ישראל) הגיע לא מוכן ולקח לנו 18 שעות עבודה מאומצת רק להגיע לשלדים ערוכים של המחרוזות והשירים. בכל השנים היו ששה שבועות לדרדס את הפסטיבל בטירוף אינטנסיבי. השנה הוקצבו רק שלושה. לתחושתי הרפרטואר שלה לא היה מאה (מסתבר שהכותבים הנחשבים של התקופה לא כל כך רצו לכתוב לה, אולי בגלל המוצא התימני. ושוב, איזה הזוי זה שהיה ״פסטיבל הזמר״ ו״פסטיבל הזמר המזרחי״), וכלל המון מלנכוליה מייגעת שלא בהכרח מתאימה לערב מחול חגיגי ב2025. אחרי מלאכת הזיקוק התחלתי להתאהב ולהאמין בחומרים האלה.
כשהדרכתי את הזמרות.ים בשבוע שחלף העניין שחזר שוב ושוב זה איך הכל אצלה היה טהור, הפנים שלה גילמו את כל מה שטוב ויפה בעולם. לא היה שמץ של מאמץ בהגשה שלה, גם כשנגעה בנושאים כואבים מאוד. הקול שלה נבע כמו מעיין צלול וזך.
לזמר ששר את ״תפילה״ לא רציתי להגיד שאני חושב על ילדים חולי סרטן, אבל ביקשתי ממנו להתחבר למלודיה ולטקסט ולהתעלם מהקצב. הפניתי את תשומת לבה של הזמרת ששרה את ״סימנים של אוהבים״ לכמה המילים שם סאדומאזוכיסטיות. וזה בכלל שיר ילדים. (הזמרת סיפרה שבצלאל תלש את עפרה מביתה לגור איתו כשהיתה בת 14. איזה סיפור חיים טראגי).
אני לא יודע אם ואיך אצליח לספק את הסחורה השבוע. אני שבר כלי, תשוש וחסר מנוחה. אני מצטער. אני מנסה לעשות טוב ולא תמיד מצליח.