מתחת לפרווה

אתמול הייתי גאה בעצמי כי פעמיים עניתי ״לא״ כמשפט שלם. 

הפעם הראשונה היתה כשכוריאוגרפית שנזכרה לבקש הצעת מחיר ליצירת מוזיקה לתחרות הכוריאוגרפיה היוקרתית בפסטיבל עשרה ימים לפני הדדליין (מסתמן שהשנה 5 או 6 עבודות מתוך 12 יהיו עם מוזיקה שלי) כתבה לי למחרת: 

הפעם השניה היתה לקראת הקלטה שהם ביקשו לדחות, ואז ביקשו להחזיר לתאריך המקורי בשעה מאוחרת יותר, ולבסוף גם ביקשו להחזיר לשעה המקורית לאחר שכבר תכננתי את כל היום סביב השינויים: 

מתחיל למצוא חן בעיניי המינימליזם הזה. אנשים משלשלים מילים כאילו אכלו אוקטופוס קארי בזנזיבר. ((מה הקטע שהתחילו לדחוף את המילה ״כמובן״ לכל משפט, גם במקומות שבכלל לא מובנים מאליהם? ״כמובן״ יחד עם ״אשמח ל״ גורם לי לגלגל עיניים כל כך גבוה שאני מפחד שהן יסדקו את הגולגולת)). 

אני משתדל להיות נחמד לכולן.ם אבל חשוב לא פחות שאהיה נחמד לעצמי. 

אתמול כתבתי את השיר העשירי לאלבום. התחלתי אותו עם בן בשיעור האחרון בשבוע שעבר, ובמהלך תהליך היצירה שלו ליוותה אותי תחושה שהוא לא טוב ושהוא קיטשי, מיושן ומביך (מה אני אמור לעשות עם תחושות כאלו?). למרות זאת הלחן המשיך לנקר לי בראש, ואתמול התיישבתי לערוך את הכתיבה החופשית שעשיתי עבורו במהלך הסופ״ש. תכננתי לעבוד עליו כשעה וזה זרם לחמש שעות שבאו על חשבון דברים אחרים שהייתי צריך לעשות; אבל נראה לי שיצא חשוף ומיוחד.