קודם כל אני חושב שזה ממש יפה מצד הגשם שהוא יורד בעקביות וברצינות כבר כמעט שבוע. זה אמנם מאוד ישראלי מצדו להיעדר כל החורף ואז להגיע בבום, אבל לפחות עכשיו הוא עקבי ומתמיד.
אני מתעורר מוקדם בבקרים האחרונים, פרי החלטה שנתקבלה בפיקוד העורף שלי, לנצל כמה שיותר משעות האור ולפעול במרץ בכל האפיקים הפרודוקטיבים. לפחות חלק מהסימנים נצבעו בגוונים חיוביים, אופטימיות זהירה מבצבצת מפעם לפעם ומחזקת את האמונה שגם את המשבר הזה אני אשרוד, כפי ששרדתי משברים אישיים וגלובאלים חריפים ממנו.
קצת נדהמתי לגלות שהמון אנשים, חלקם אינטליגנטים במוצהר, פשוט פספסו את הסאבטקסט בשיר של ספת הוייניל האדומה שלפחות לדעתי היה שקוף לגמרי. ואז חשבתי שאם סאבטקסט כל כך גלוי וברור לא מצליח לעבור, אז הרמזים הדקיקים ושתילי המסר הרכים שאני נוטע מדי פעם בטוח נופלים על עיניים ערלות ומוחות מפוטמי טלוויזיה מסחרית ותכניות ריאליטי. אני לא מובן !
מה שמקשר אותי לנושא הבא. אתמול לקוחה אמרה לי שאני צריך להיות יותר נחמד, לטובתי שלי. זה מצטרף לשיחה שניהלתי עם הגלילית בנושא הביקורתיות שאני משדר, שמשתקפת בהיזון החוזר שאני מקבל מהזונות. ולחשוב שפעם הייתי ידוע בנחמדותי ותקשורתיותי.
יש מצב שנהייתי שתקן יותר בשנים האחרונות. גיליתי את נפלאותיה של השתיקה הגברית, ואיך האפקט שלה הוא לא פעם חזק יותר מכל דברים שיאמרו, ואיך גם הדברים הנאמרים מקבלים משקל ומטען כבד יותר כשהם נאמרים על רקע מדבר השתיקה. אבל כנראה שבמקרה שלי, בגלל שצביעות עוד טרם הצלחתי לסגל לעצמי, אנשים מניחים שאם אני שותק אני בטח חושב מחשבות נוראיות ואיומות עליהם (מה שנכון רק לפעמים, וגם אז זה כמעט אף פעם לא גרוע כמו שהם חושבים) , מה שגורר אותם לחוסר ביטחון ולתגובות נוירוטיות. ומה אני אעשה שאני בדרך כלל סולד מסמול טוק ו-וולגריות, צלצולי סלולארי וסממני "תרבות" ישראלית אחרים, ושאת העבודה שלי אני לוקח ברצינות רבה מאוד, זקוק לשקט וריכוז ולא סובל הפרעות... כן, זה עושה אותי פחות סוציאלי, ללא ספק.
יכול להיות שפעם הייתי מחייך יותר, והחיוך המקסים שלי היה ממתיק גם את המרה שבגלולות ומאיר את החשוכה שבמערות. אבל הסיבות לחייך הלכו ואזלו, (פריקים ראדיקלים ומסוממי ניו אייג' יטענו שתמיד צריך לחייך ושתמיד יש סיבות) כשהלב שלי נשבר ואז נשבר שוב ועוד פעם, ואולי זה רק מזג האוויר הסגרירי שגורם לי לחוות בצורה נוכחת יותר את חסרונה של האהבה.
לפני 15 שנים. 3 במרץ 2009 בשעה 7:35
