אחרי כמה שבועות של חניית ביניים כאן הסעתי בצוהריים את פריטי לביתה החדש עם המזוודה הירוקה, כרית הבננה שקניתי לה כי היא כל כך התלהבה משלי ועוד כמה שקיות ותיקים.
נשאר פה רק מדף אחד בארון שמוקדש לה, והקליפס לשיער המיתולוגי בצורת יין-יאנג על השידה.
הזמן הזה עבר הרבה יותר מהר משחשבתי שיעבור, והיה מתוק מאוד למרות כל המורכבות הטעונה של הסיטואציה.
כשעברתי לכאן לפני 10 חודשים היה לי ברור שאני מקנן פה לציפור אחת גדולה ומשוגעת בלבד, ולאורך זמן. עכשיו הקן מרגיש קצת רחב ושקט מדי.
בבוקר, כמו בתסריט שנה א׳, יחידת הפנים של המזגן המרכזי (בתקרה של חדר האמבטיה) התחילה לטפטף באינטנסיביות. מזגניש חמוד הגיע וטיפל. בגלל שהפתח צר אי אפשר באמת לעשות ניקוי וחיטוי, אבל הוא השפריץ שם משהו ששיפר את הריח המתון שהיה מתהווה אחרי כמה שעות כשהכל היה סגור וממוזג.
אני מקווה שהלילה לא יהיו פילים פרסיים ((פריטי שאלה באחד הלילות אם יש לאיראנים מערכת הגנה משלהם, נגיד (במבטא כבד) ״תרבוש ברזל״)). אני חייב למען ברה״נ שלי לחזור להתעורר ב:4:30 ובאופן כללי לשגרה שלי, לפני שהופרה ע״י הזונה הדפוקה שאני חולה עליה (כשאני אומר לה את זה היא מאחלת: ״תהיה בריא״).
פריטי השאירה על השולחן בפינת האוכל מגן מזרן של פנדה שקנתה כדי ששלוליות החילזונה שלה לא יכתימו את הפולירון שלי.
נדמה שהשקט הלא שליו של ימי המלחמה הראשונים מפנה מקום לשגרת פסיכוזה צורמת שאנחנו כל כך מורגלות בה.