אתמול הצלחתי להתעורר ב5 וללכת לג׳ים. היה לי יום פרודוקטיבי מאוד עד אחה״צ. יצרתי תזמורת אפלה ל"Frozen Labyrinth״, הקלטתי שירה בשני שירים ואפילו עשיתי אימון גיטרה, שטפתי כלים וצליתי אנטריקוט ממושבוצ לפני שהתחלתי לשתות כשבדידות ערב שבת התחילה to kick in. שתיתי מהר ונרדמתי רק כדי להתעורר לפני חצות לרוחב המיטה עירני מדי.
אני כבר לא תשוש ומורעב שינה כמו שהייתי, וגם עם כדורים ושתיה זה לא עובד לי כמו קודם. יש לי חלומות רעים עם אקסיות מתקופות שונות (טוקסיק פרינסס מתגפפת עם בנזוג ודולפין בבריכה קטנה באילת למשל, אם מישהו רוצה את הלא מודע שלי אני תורם בשמחה, כל הקודם זוכה) ותחושות לא נעימות של תלישות, ניכור, קנאה וחרדה. המסר מהיקום ברור לי, אני לא יכול יותר לברוח, ואני נקרא ליצור את האלבום ולהתקדם לעבר מקום של השלמה עם האבל.
הייתי ער חצי לילה וסיממתי את עצמי עוד. התעוררתי בסביבות 9:30, לא בטוח שאני מעוניין לחיות.
התלבטתי הרבה אם להכין קפה או להמשיך להסתמם, לאונן עם פנטזיות מזוכיסטיות קשות וחסרות תוחלת ולחתור לעוד מחזור שינה שממנו אקום עוד יותר תלוש ומאוכזב מעצמי.
הטלתי מפרט של דרים ת׳יאטר. בצד אחד יש את הלוגו שלהם. בצד השני חתימה של ג׳ון פטרוצ׳י. אני נוטה לבטוח בג׳ון. ג׳ון אמר לעבוד.
התחלתי ליצור את הפרטיטורה למיתרים ב"Non Presence״, השיר הראשון באלבום בו אני מגלם רוח רפאים שלכודה בביתה של אשתי לשעבר. השתמשתי ב החדשים של התזמורת הסימפונית של וינה שקניתי לפני כחודש במבצעי הקיץ. לא אלאה בהסברים טכניים, אבל מדובר בפסגת הטכנולוגיה העכשווית, זה נשמע ריאליסטי לגמרי ויצרתי איתם תזמורת מכושפת, דינמית, מפורטת ומלאת ניואנסים בסגנון של סרטי היצ׳קוק.
היו רגעים שקראו לי להתייאש כי זה לא היה קל. נשארתי נאמן למה שאני באמת רוצה שיקרה ולא לחלק הלא מודע שרוצה לחבל בזה.
בשש לפנות ערב סיימתי, שבע רצון עד מאוד.