אמש היתה הגנרלית של המופע של כוכב הילדים באודיטוריום מעבר לכביש מהבית שלי.
כשהוא עלה בכניסה המפוארת שסידר(נ)ו לו חשתי גאווה ושמחה של ממש. זה באמת סיפור מדהים על מורה לחינוך גופני עם חיים אפרוריים שבנה את עצמו כשאף אחד אחר (כולל אני) לא האמין בו, ואיכשהו עשינו דרך מטורפת ביחד להפוך אותו למכונת להיטים וכנראה לכוכב הילדים המוביל של ילדי ישראל, ועוד עם ערכים חיוביים של בריאות פיזית ומנטלית.
שעה אחרי ההופעה הגיעה המוזה של האלבום לשמוע מה עוללתי בהעדרה במשך חודש וחצי. זו היתה יוזמה שלה שתאמה רצון עמוק שלי.
היא כמובן חוותה את האלבום בצורה עוצמתית מאוד בתור מי ששמעה כל שיר עוד לפני שממש נולד, מאוזכרת מ7 מתוך 12 השירים, ולגמה תוך האזנה פעילה עד תום את בקבוק היין שקניתי במיוחד בשבילה לאחר לבטים והקשבה לצו הלב בבוקר.
לילה קודם היא שיתפה את לחברים קרובים בלבד.
הדייט התחיל בשמונה בערב ונגמר ב4:30 לפנות בוקר למרות שלא רציתי לעצור את זמן הקסם כשהיא קבעה עובדה והלכה למיטה להתמזמז עם בנני.
לא יכולתי להתכחש לרגשות האהבה שהציפו אותי שוב, כאילו (לא כאילו) מעולם לא נעלמו.
כיוונתי שני שעונים כדי להתעורר להתקשר בזמן לשיחה הקבועה עם אמא שלי, אחרת הייתי מתעורר להודעות מגרושתי ואולי לשאון שוטרים פורצים את דלת הכניסה.
עכשיו אני מנסה לסמם את עצמי חזרה לשינה.
אני אוהב אותה, זה ברור. היא אומרת דברי טעם. אולי הפעם המציאות החיצונית תהיה קצת פחות אכזרית, קיצונית ומחבלת עבורנו.
ואולי גם שתינו הבנו שאנחנו לא אפיזודה חולפת בחייה של רעותה.